כתבו לידברו איתי

שיתוף של שבת - עוד קצת וזהו.... החופש נגמר.


 כל הילדים חוזרים למסגרות והטיול השבועי בקניון / חנות לחומרי יצירה / ים / בריכה / הצגה / באולינג / סרט סוף סוף מסתיים . לא עוד תחנונים לסבא-סבתא , לא עוד לקבל מיליון שיחות לעבודה - היא לקחה לי את השלט, הוא לא נותן לי לפתוח את המקרר ועוד....

זהו, מעבירים אותם לידיים שהכי מוסמכות לטפל בהם וגם אם לא.... כרגע רק שייקחו אותם. סליחה, רק שייקחו עליהם אחריות....

אז נכון, הבנות שלי ענקיות כבר. חופש גדול אין בצבא... ועם ילדה בת 12 וחצי, שהולכת לישון ומתעוררת בשעה המשקפת את מניין שנות חייה, אין יותר מדי במה להתעסק... היא כבר קובעת בעצמה ללכת לחברות / עם חברות .... אנחנו כבר לא כזאת אטרקציה.

בעצם השיתוף הזה הוא קצת על החופש שלי.

באחד באוגוסט יצאתי לחופשה של חודש. רגע, אתקן, החל מהאחד באוגוסט, הייתה לי מחליפה בגן, כך שלא הייתי צריכה להגיע לעבודה פיזית בשעה 08.00. ברור שתכננתי חופשה משפחתית בתוך החודש הזה, אבל גם לא מעט עבודה...

אומרים עלינו, הגננות, מורות ואנשי החינוך בכלל שיש לנו עבודה שאפשר רק לחלום עליה... שיש לנו חופש גדול של חודשיים שלמים, וזה בנוסף לכל החופשות במהלך השנה. אז איך באמת נראה החופש שלי?

שיפוצים בגנים, אריזה, ניקיון, רכישה של ציוד חדש, הכנת תוכנית עבודה שנתית, עריכת אסיפת הורים, חלוקת תכנים לשנה החדשה, ישיבות צוות, שלא לדבר על העבודה השוטפת בתחום ההדרכה ההורית - כאן אין חופש או מנוח לאף אחד... אם כבר, העבודה רק מתעצמת. מתבגרים שפורצים גבולות בחופש, הורים מוטרדים בעניין גמילה לקראת גן עירייה ועוד ועוד ועוד....

אבל וזה האבל הגדול שלי, אני מתעוררת בבוקר ולא קמה!

מ ת ע ו ר ר ת

מה ההבדל ?

השעון לא מצלצל, יש לי זמן להתמתח במיטה, הטלפון במצב שקט, אחרי 20 דקות של התמזמזות במיטה, אני קמה כלאחר כבוד למקלחת ארוכה וכיפית, שותה קפה ועוד אחד ו... עוד אחד וחוזר חלילה... שיחות הטלפון הראשונות שלי הן עם חברות, שיחות חולין על הא ודה ורק אחר כך לעבודה.

שלא לדבר על הלילה שלי. איזה עונג צרוף! צופה בבינג' בסדרות עד השעות הקטנות של הלילה, רואה בשעון של הממיר את השעה ומחייכת לעצמי. איזה כיף להיות ערה בשעה 02.00  ולדעת שמחכה לי עוד בוקר של התעוררות איטית בקצב שלי.

אז נכון שהיום שלי מלא בעשייה ועם זאת, העשייה שלי מתנהלת אחרת. בלי לחץ ברוגע ובחיוך וכל זה אפילו על עקבים.

בכל ההתרגשות לקראת השנה החדשה, אחד השיאים שלי בחופש הזה הוא יום הקניות של הציוד החדש לגן.... כמו ילדה בחנות סוכריות, אני מתלהבת מכל צבע חדש, משחק ורעיון, בהתלהבות שיא, אני מזמינה מזה ומזה ומזה, מחדשת את עצמי ואת הגן ונרגשת יותר מהילדים.

אז נותרו לי עוד שבועיים כאלה. בהם הבטחתי לעצמי, אעריך כל בוקר של התעוררות וכל לילה של צפייה בסדרה טובה.

ואתם? אני בטוחה שלקחתם כמה ימי חופש להיות איתם בבית / בנופש, אתכם אני מזמינה, עם כל העצבים (ואני יודעת שיש... כי גם כשנותנים להם הכל, אולי בעיקר כשנותנים להם הכל, הם תמיד רוצים עוד) למצוא את רגעי האושר הקטנים האלה שעליהם אפשר להתענג. כמו למשל שאפשר להתעורר בבוקר ולא לקום ולהתחיל ל"תקתק". כמו למשל, שזה בסדר שמקלחת - ארוחת ערב - סיפור מתנהלים קצת יותר ברוגע, יכולים להתמרח על קצת יותר זמן. בלי לחץ!

החופש הוא חופש הוא חופש. לא מוחלט, לא בשכיבה על ערסל במשך חודשיים עם פינה קולדה קפואה ביד ומסג' בכפות הרגליים... אבל הוא עדיין חופש.

אני מזמינה אתכם למצוא את הרגעים הקטנים האלה בהם אתם יכולים לאמור לעצמכם, איזה כיף שיש ילדים, בזכותם אני יוצא לחופש, בזכותם, אני לא חייבת עכשיו לענות לטלפון, בזכותם, אני יכול להתעורר ולא לקום, בזכותם אני בונה ארמון בחול, אוסף צדפים, קופץ לתוך הגלים, עושה תחרויות צלילה בבריכה, אוכל במבה, ביסלי ותפוצ'יפס, שותה שוקו משקית. זו בעצם הזדמנות נפלאה לחזור להיות קצת ילדים בעצמנו.

אז נכון, אוגוסט וחם וכבר די נמאס - זו דרך אחת להעביר את השבועיים הללו. דרך אחרת היא להעריך את מה שיש.

לעוד חוויות, ריגושים ושיתופים, היכנסו לבלוג שלי