כתבו לידברו איתי

שיתוף לשבת - החופשה

שיתוף לשבת - החופשה


השעה - 09.00 בבוקר. המיקום : מתחם הבריכות של המלון. תפאורה : עשרות כסאות שיזוף, עליהן מונחות מגבות ובריכה אחת ריקה. איפה כולם ? בארוחת הבוקר, אבל מה, שומרים לעצמם כסאות שיזוף. לכל אחד ואחת מבני המשפחה. מגיל שנה ומעלה. 

מעניין כמה כסאות היו לוקחים אם היו צריכים לשלם עבורם...מבינה שכנראה אצטרך ללכת לים וממשיכה לצעוד לכוון חדר האוכל. מזהה אותו לפי הרעש והתור בכניסה. כן, יש שם משפחה שעומדת ומתווכחת עם המארחת בכניסה:" סליחה ? מה זאת אומרת היא לא ילדה ?! "

אציין ש"הילדה" המדוברת בגודל שלי בערך, מפוצצת חצ'קונים, עם חזה שאני ברמה האישית אף פעם לא זכיתי לו,ציפורניים בנויות כהלכה וגשר מנצנץ בשיניים. כמובן שהיא לועסת מסטיק , מחוברת לנייד עם אוזניות ובכלל לא ערה לויכוח. 

אני נפגשת עם המון בני נוער, בת 12 היא לא. 

אבל מה זה משנה ? המארחת מרימה מבטה , רואה את כל המשפחות העומדות בתור ההולך ומסתרך בכניסה,האמא קולטת את מבטה ופונה לקהל : "נו, תראו אותה! היא תגיד לי בת כמה הבת שלי !" והמארחת נכנעת ומחליטה לאפשר לה להכנס.

"רק שמרימים פה ת'קול, מבינים !" שלחה לחלל האויר ונכנסה.  

ארוחת בוקר במלון - ים של אוכל . 

משפחות על טפיהן, מעמיסות צלחות עם כמויות לא הגיוניות בעליל של אוכל : מאפים, מעדנים, חביתות, גבינות, ירקות, פנקייקים, עוגות, פירות, קורנפלקס ומה לא .

לידי משפחה, זוג הורים - אמא מאופרת בכבדות משהו , לבושה בגד ים, שמלת חוף, עקבים, ופן .... אבא חמוש בעגלה עם פעוט וילדה אחת בת 4 בערך שנדמה כאילו הגיעה לארץ עוץ של האוכל.... 

על השולחן מיני מינים של מזון כמפורט מעלה, הילדה בת ה 4 צועדת לכוון השולחן עם צלחת עמוסה בקוראסונים שמספיקים לגדוד שלם .

צעד ועוד צעד ועוד אחד, ועוד ילד קטן רץ עם מעדן ו... טראחחח המאפים על הרצפה. האמא רצה, הילדה צורחת ,על מה ? אלוהים יודע...

"לא קרה כלום , חמודה שלי. הכל בסדר. " "מה את עושה ?! אל תרימי מהרצפה, נקח קרואסונים  חדשים. "

ומשם הן צועדות יחדיו לשולחן המאפים. 

מי אסף את מה שנפל ? עובד הנקיון כמובן. לא היא. היא בחופש. היא שילמה. 

 

ערב, טיילת, חנויות, הורים-ילדים-בכי-אורות זוהרים מכל עבר-מתקנים מנגנים בקולי קולות מוסיקה מעצבנת, וילדה אחת עם בורקס , אמא שלה, אבא שלה והעגלה+פעוט. 

הילדה מרימה מבטה לכדור האורות המנצנץ, והופ, הבורקס מחליק מהאריזה על הארץ. בכי.מה בכי ? צרחות. צרחות מוכרות משהו...

אמא מחבקת, מרימה את הבורקס , נושפת עליו :"זהו מתוקה. לא קרה כלום. את יכולה לאכול את זה. "

 

באותו רגע קיבלתי פלאש כזה מכתבה שקראתי וצבטה את ליבי . כתבה על זכייתה של ירדן ג'רבי באולימפיאדה במדלית ארד. לא אצטט, כי איני זוכרת במדוייק אבל זאת רוח הדברים : 

כבוד גדול, והישראלים אוהבים לרכב על הכבוד הזה.  מיד הוא הופך לפסטיבל של כסף. כמה היא הרוויחה ?זה מה שמעניין. 

כמה השקיעה לאורך הדרך ? כמה התמדה? אימונים? כמה מחירים שילמה בדרך ? - זה לא .  

והמילים הללו הדהדו בי. זעמתי בהתחלה - מה זאת אומרת רוכבים ? אנחנו מעודדים !

אבל לא. 

הכותב ציטט שם משפטים שנאמרו על ידי שרת התרבות בליגלוג - "מגיעה לנו מדליה!"  לך לא מגיעה מדליה! רשף . לנו לא מגיעה מדליה. המדליה היא של ירדן. אנחנו אלופים בתוצאה. הרבה יותר קשה לנו עם דרך. אנחנו מעריצים כוח וכסף ואוהבים לשלוט בו ביד רמה. פחות אנשי רוח כפי שהיינו רוצים לחשוב. 

אז נכון, לא כולנו. אבל רבים מאיתנו. איך זה קשור לילדה ולאמא שלה ולבורקס , למגבות בבריכה, לגשר ולחצ'קונים ? כסף, כוח ושליטה. שילמתי, מגיע לי. 

 

כל כך ברור וכל כל מטושטש ... 

אז אני כאן. נהנית מהישראליות עד כמה שאפשר, מזה שעם הכל ואחרי הכל, רק פקידת קבלה ישראלית תראה את הבת שלי החיילת בכניסה למלון ותיתן לה חדר 3 שעות לפני זמן קבלת חדרים. רק פקידת קבלה ישראלית, תיתן לה שובר של שתייה קרה ותציע לה ארוחה על חשבון המלון עד שאמא שלה תגיע . רק פקידת קבלה ישראלית תבין שזו חיילת ותאפשר את הגמישות הזו. 

אז נכון, כאלה אנחנו הישראלים. כשמתאים לנו - אנחנו מצדיעים ומתרגשים מהגמישות הזו. אבל כשהגמישות הזו לא מתקיימת, אז או אז יוצא לנו הוריד. ולא , הוא לא מרוקאי. הוא וריד ישראלי. 

שבת מנוחה לכולם

לשיתופים נוספים, לחצו כאן