כתבו לידברו איתי

שבת של שמחה

שבת של שמחה


השבוע אחותי התחתנה. כבר שנים שאנחנו מחכות לחתונה הזו, היא ואנחנו. היא היחידה שנשארה... אף אחד לא לחץ, והיו כמה "אזעקות שווא" בדרך, שכאשר הגיעה ההודעה, עמדנו שם כלא מאמינות. אחותי בת 40, עברה לא מעט קשרים ארוכים בחייה. היו אהבות גדולות יותר ופחות, ובכולן לקחנו חלק. גם ברגעי השבר. המעורבות בחייה, החברות הטובה בינינו והאהבה הגדולה שאני אוהבת אותה, כל אלה עלו על גדותיהן כשהודיעה לי שהיא מתחתנת. הכל קרה כל כך מהר, הכירו רק לפני 4 חודשים."ידעתי שזה שזה, מהרגע הראשון" ספרה לי באותה שיחה, ואני צחקתי, בקול. היא ידעה למה צחקתי, והצטרפה אלי ויחד התגלגלנו מצחוק דקות ארוכות... כי זו מערכת היחסים בינינו, יכולות להסתלבט האחת על השניה בפנים בלי כל צורך להתנצל אחר כך. כבר שמעתי בעבר את המשפט הזה, אתם מבינים? וזו הפכה להיות בדיחה, בוודאי אחרי זמן היכרות כל כך קצר.
והנה, אנחנו 4 חודשים אחרי: אולם, שתי כלות, 300 מוזמנים, דיג'יי תותחית על, צלמים, איפור, שיער, צילומי משפחה, ואנחנו, שרוקדות על הרחבה כאילו אין מחר!
כן, קראתם נכון, שתי כלות. אני לא הלסבית היחידה בבית... אמא שלי באמת צריכה לקבל צל"ש ממלך מרוקו. אישה בת 70, אמא לשלוש בנות, על פניו, מלמעלה, כשלון בהורות, 3 בנות: שתי לסביות ואחת חוזרת בתשובה גרושה... אבל רק על פניו, כיוון שכשנכנסים מעט פנימה, מגלים פשוט 3 נשים שגדלו והתחנכו בבית שבו חשוב שיהיה טוב. חשוב שתאהבו. שתהיו אתן. נכון שלקח לה זמן לאמא שלי, אבל האם מישהו באמת יכול לבקר/לשפוט או להאשים...?
גם היא היתה בשוק מההודעה, כל כך הופתעה שהתגובה שלה היתה אחת המצחיקות, דמיינו ארוחת שישי כשסביב השולחן אחותי, בת הזוג שלה, הבת שלי והחבר שלה :
"אמא, לירון ואני מתחתנות"
"מזל טוב"
"אנחנו מתחתנות ב 28.11"
"אה , ב 28.11? נדמה לי שיש לי משהו בתאריך הזה.... "
שתיקה מביכה סביב השולחן
"אבל בטח בטח שאני אבוא..."
והלכה להדיח כלים חד פעמיים...
אז אותה אמא, עמדה לה על במת החופה, מלווה באחיה המבוגר ממנה בכמה שנים ושניהם עמדו שם בגאון תוך שאחותי נישאה לבחירת ליבה.
עכשיו כשאני חושבת על זה, מעולם לא כתבתי על זה כאן, על כך שגם אחותי לסבית. גם משום שמירה על פרטיותה, ואולי קצת משום שחשבתי שזה יהיה לכם יותר מדי... לא לכם בעצם, יותר לי. נמנעתי מלהתמודד עם אוסף תגובות או שאלות של איך זה יתכן, ומה אמא שלך עשתה רע בעולם, כי אלו התגובות בדרך כלל, ספק בצחוק, ספק בצל של אמת... רק שהיום, בגילי המופלג ובתחום עיסוקי למדתי שאני רק בן אדם ועל כן דבר אנושי אינו זר לי. הלוואי וכך היה מרגיש או חושב גם שאר העולם. אם לא בראש או בלב, לפחות בין האצבעות במקלדת. כי זה ממש בסדר שאין לנו "שוטר מחשבות", זה משאיר אותנו שפויים. רק שרובנו ממהרים "לנכס" כל מחשבה ולהביע אותה במילים כאילו וחובת שאר העולם להקשיב לה. כאילו והחיים תלויים בלהביע. אז כן, גם אני חוטאת בכתיבה ומביעה עצמי, רק שאיני משתלחת או פוגעת באחר. לפחות לא במזיד או במכוון. אז אנא מכם, זה הזמן לצמצם את הרוע ולהיות ברגע אחד של שפע ואהבה.
ולכן,
אחותי ולירון האהובות, לכן אני מאחלת שנים ארוכות של יחד, מלאות בחילוקי דעות ויישובן, בכבוד הדדי, בתשוקה אמיתית (כזו שנכבית אחרי הילד הראשון וניצתת מחדש כי אתן עובדות על זה ), בהרגעה הדדית, שלעולם תזכרו שהשלם גדול מסך כל חלקיו וכי שתיים הן יותר משניים והרבה יותר מאחד ועוד אחת, שתאהבו ותכאבו בעוצמות מתוך אמונה שיחסים חמים עדיפים על קור, שתזכרו תמיד, בעיקר כשקשה, שאתן בעדכן כל הזמן. ותאהבו. תחבקו. תאמינו.
ושנחזיק כבר אחיין קטן בידיים
אוהבת אותך
אחות ליבי
תודה על אירוע בלתי נשכח
ועל יחסים שכמוהם אין
שלך לעולם אחותך