כתבו לידברו איתי

שיתוף בשני חלקים...

שיתוף בשני חלקים...


שבת מבורכת לכולכם, מקווה ששמתם לב שבשבת הקודמת לא פירסמתי שיתוף... חגיגות יום הולדת במדינה אחרת ואישה אחת ממוקדת מטרה להרחיק אותי מהנייד, עשו את העבודה. התנתקתי. אמיתי. עם זאת, הבטחתי לעצמי שאפצה... אז מוגש לכם מכל הלב, שיתוף יומולדת כפול בשני חלקים, הערב ומחר

חלק 1
יומולדת אזרחי ראשון
"את היית כבר בת 21,
בשמים נצנץ לך כוכב"

בשבוע אחד חגגנו יחד, בתי ואני, בהפרש של 21 שנים פחות יומיים, יום הולדת. היא בת 21, ואני בת 41.
לראשונה בחייה, ללא מסגרת מחייבת (גן/בי"ס/צבא), נפלטה לחיים אזרחיים ללא כל הכנה... מי שמכיר אותנו מקרוב יודע, שבתקופת הצבא ומעט בשחרור, הבת שלי רכשה לעצמה "טופס טיולים" ונדדה לה בין בתים: אבא שלה, סבתא שלה והבית שלה... עברנו כולנו מסע של התבגרות, תוך שהיא מגיחה אל חיינו לעיתים בחיפוש אחר המקום שלה, בחיפוש אחר ההבנה מהו הבית המיטיב עבורה. החיפוש הזה גבה קורבנות בדרך... אני לא הייתי מוכנה לו בשום אופן או צורה. ההלמות והחבטות הותירו הרבה חלקים כואבים בכולנו. בה ובנו - המבוגרים בחייה. זוהי, כנראה, המציאות ההתבגרותית המורכבת של ילדים למשפחות מורכבות. ילדים שגדלו כל ילדותם מוצפים באפשרויות בחירה, עוברים מבית לבית לעיתים ביומיום שלהם, ולעיתים בסופי שבוע. פעמים אצל הורה זה ופעמים אצל הורה אחר, סבים וסבתות הם חלק בלתי נפרד מן המערך כיוון שכמעט בלתי אפשרי היום לגדל ילדים ללא עזרתם, וכך אנו עדים לדור חדש לגמרי, שגדל כאן, למשפחות שרק עכשיו מגלות מהן התמורות והאתגרים שבפירוק מערכות יחסים והתחברות מחדש... אז הרשו לי לגלות לכם, משפחות צעירות, שהמחיר ההתבגרותי של הילדים הללו הוא גבוה. וכי כולנו משלמים במוקדם או במאוחר. כל הנוגעים בדבר. איני מאיימת, רק משקפת מציאות... לא באתי הנה לשפוט או להציע רק לשתף ולספר. ולבקש מכם להביט למציאות נכוחה בעיניים - לקחת אחריות ולטפל. לא להרפות ידיכם, להיות שם כל הזמן, לשוחח, לדבר ולא להרים ידיים. בחרנו לפרק, ועל אחריותינו לאחות את השברים.
שנות צבא שהתבטאו בעיקר במפגשים קצרים וטעונים וחצי שנת שחרור של נדודים, המון כאבי גדילה בדרך, הביאו את כולנו למסקנה אחת - אנחנו משפחה. אנחנו בית אחת של השניה. שנים של בכי לכרית, של שיחות בלתי נגמרות עם עם מי שבטחתי בו והיה לי לעזר, שניסו להסביר לי את כל מה שהייתי כנראה צריכה לחוות ולהבין בעצמי- זה מסע ההתבגרות שלה. זה הזמן שלה לחבוט ולהלום בכל היסודות על מנת להבין איזה מהם הוא חזק, איזה מהם הוא שלה. באמת שלה. רק שהקוצים בדרך כל כך שרטו והעננים היו כל כך קהים, והגשם כל כך צלף והכל כל כך הסתיר ובאמת באמת באמת, שהיה הכי חשוך
ואז
עלה השחר

חלק 2
והיא כאן. לנגד עייניי המשתאות, בתוך שבוע מהשחרור כבר עובדת, חוסכת מעט, טסה, וחוזר חלילה. חוסכת לטיול הגדול שלה בהמשך. ואנחנו ? סדר היום שלנו מסונכרן כפי שלא היה אף פעם... כמלצרית, היא מסיימת בשעות בהן אני מסיימת לעבוד, אנחנו משוחחות אל תוך הלילה שעות ארוכות ואני נדהמת לגלות את הניצנים של הילדה המדהימה הזו שפורחת לנגד עייניי. בחיי שכל השנים האחרונות, סבלתי. היתה לי תקווה שהבת שלי תחזור לעצמה... אלי... והיא חזרה. לא רק אלי, אלינו. הביתה," לזמן קצר" אמרה, "עד הטיול ומעט אחריו. ואז אני יוצאת לעולם", הכריזה. בין שיחה לשיחה, היא הביעה את האהבה שלה לסטייל ובגדים, ותבינו, היא מוכשרת בצורה בלתי רגילה - היא לוקחת אותנו על בסיס קבוע לימי שופינג מותאמים אישית, אני מזמן כבר לא חושבת מה ללבוש - היא מכינה עבורי "לוקים" לכל השבוע הכוללים אקססוריז ומותאמים לכל אירוע וקהל, כמובן מוקדשים "לוקים" ליום יום בקליניקה, ומוקדשת תשומת לב ומחשבה לקהל היעד והמיקום. עודדנו אותה ללמוד את הכישרון שלה באופן מקצועי. נסענו יחד לכמה מקומות, עד שנבחר "שנקר", שם היא לומדת, כרגע פעם בשבוע , וכבר החלה לעסוק בזה, באופן חובבני בלבד כרגע, אך היד עוד נטויה.

אני מלאת הערצה לאישה הזו שניצבת מולי יום יום. היא כבר לא ילדה, הבת שלי. היא אישה בוגרת ועצמאית. עובדת, לומדת, חוסכת, לוקחת חלק בתחזוקת הבית, רואה את האחר וצרכיו, מגלה לי כל יום כמה היא אחראית וכמה היא נפלאה, לא שלא ידעתי... הבת שלי בת 21, ממלאת את משימות ההתבגרות שלה ולנגד עייניי הופכת לבוגרת. מאמינה בעצמה, בטוחה ביכולותיה עם תיק מלא כלים שמתגבש לתרמיל טיולים מסונן היטב לדרך. יש לה עוד מה ללמוד, ובמה להיחבט על מנת לעצב את אישיותה, עם זאת, כמה נפלא להתבונן מהצד ולקטוף פירות עמל של שנים. ליום הולדתי, היא שתפה פעולה עם זוגתי האהובה ויחד הפתיעו אותי בטיול לאמסטרדם, כשהיא כאן בבית, דואגת לאחותה הצעירה במשך 4 ימים. הבית היה מבריק כשחזרנו. שתיהן ניקו, ארגנו וסדרו. נחת, כבר אמרתי ? ומה קנינו לה ליום ההולדת ? אשתי ואני עיצבנו עבורה את הלוגו הראשון שלה. דריכת הרגל הראשונה שלה בעולם. והיא, רגשנית כמוני, בכתה מהתרגשות ומיד נקראה לדגל. ואני...בכיתי יחד איתה. "תודה שאתן מאמינות בי. לא אשכח לכן את זה" 
ואתכם אני מזמינה, להיכנס לאינסטגרם שלה, ולעקוב, אחריה ואחר ההתפתחות. אני מבטיחה לכם, אתם עוד תשמעו ממנה

רוני שלי, מזל טוב אהובה
למזל, ברכה, שגשוג והגשמה עצמית
שתמיד ולעולם תלכי עם הלב
שבוע מבורך לכולכם
נעמי