כתבו לידברו איתי

שיתוף של שבת 19.10

שיתוף של שבת 19.10


"זוועה!" "מזעזע!" "איך היא יכולה!" הן המעודנות שבתגובות שקיבלה הסייעת המדוברת על התנהלותה באינסטגרם.
אז הגיעה העת להתעורר,כיוון שהבעיה היא לא באותה מטפלת, לא ברשת החברתית, ולא בתמונה שאותה היא העלתה.
הבעיה היא גדולה יותר, סבוכה יותר ואף אחד לא באמת מביט בה נכוחה.


כמנהלת גנים, לאורך השנים, עבדתי עם לא מעט "מטפלות". חלקן מוכשרות ובעלות תעודות הסמכה, וחלקן נשים בעלות אהבה בלב וחינוך טוב מבית. יש לי נסיון של שנים עם הסקטור המכונה "מטפלות". וכאן שורש הבעיה. קוראים וקוראות יקרים שלי, חשוב לי שתבינו פעם אחת ולתמיד איך המדינה הזו מתנהלת. לא מוטלת כל חובה על מסגרות של ילדים בגיל הרך, 0-3 שנים להחזיק בתעודת "מטפלת". המסגרות הללו ברובן הן פרטיות, שלא לאמר פיראטיות ואינן תחת פיקוח למעט מעונות היום השייכים לעמותות כגון ויצ"ו, נעמ"ת, רשת המתנסי"ם ועוד...
עוד יותר גרוע מזה, הצוות המטפל והמסייע הזה, עובד עבודה כל כך קשה ומתוגמל בשכר לשעה מבזה. המדינה הזו מסרבת בכל תוקף להכיר בעובדה שההתפתחות המשמעותית ביותר מתרחשת מגיל לידה ועד 5 שנים, וכי חסרי הישע הם אלה שזקוקים לאנשי המקצוע המוכשרים והמקצועיים ביותר לבוא עימם במגע. ואותם, להכשיר ולתגמל בהתאם. במקום לטפל בגילאי 6 והלאה בכל הבעיות הרגשיות, הפרעות הקשב, בעיות מוטוריות, קשיים בתקשורת ושפה, שהיו בגילאים הצעירים כבר , המדינה הזו מתעקשת לישר בננות שהיא מעקמת בעצמה. והכל זה כסף. כסף כסף כסף. ילדים וחינוכם הם עניינם של משרד החינוך ולא של משרד העבודה. בעבר, אולי. במדינה מתקדמת כמו היום כבר לא. אבל משרד העבודה מסרב להעביר את התיקים והתקציבים למשרד החינוך, ואנחנו סובלים.
להתייחס לכוח העבודה הזה כ"מטפלות", כ"סייעות" זה פשע! לא פחות! הן נשות חינוך. אתם מבינים?! בכל יום שהיושבים שם למעלה ממשיכים ומגדירים את המקצוע הזה באופן הזה, כך הם ממשיכים ומגדירים את היום יום של ילדינו במסגרות הללו.


בתחילת דרכי, למדתי בקורס "מטפלות סוג 1",קורס של משרד העבודה. ישבו איתי למשך 8 חודשים קרוב ל 20 נשים מקסימות. למדנו לעומק יום יום, 8 שעות ולמשך 8 חודשים. ההכשרה היתה מעמיקה ומרתקת. כיום, הקורסים הם למשך 3-6 חודשים, פעם או פעמיים בשבוע. והמבחן ? בדיחה.
אז אם לא רואים בנשים הללו פוטנציאל אדיר ומשפיע כפי שהן וכפי שהן צריכות להתפתח בקצב הצמיחה של היום, מי אנחנו שנקטר על אותה סייעת ? אנחנו, כולנו, בכל יום , מאפשרים שהגברת ושכמותה ימשיכו "לטפל" בילדים שלנו, בזמן שהילדים שלנו זקוקים סביבם לדמויות מחנכות. והן, זקוקות שנכיר בעבודתן הקשה והמאומצת, שנתגמל אותן בהתאם, ונכשיר אותן ללא פשרות.
אני לא פוליטיקאית, ולא מתיימרת להיות. אני אפילו לא מבינה בפוליטיקה ולא מתעניינת בבעלי התפקידים. בפעם היחידה שהייתי בכנסת, והיה לי העונג המפוקפק לראות איך זה מתנהל, הבנתי שזה לא המקום שלי. אני עסוקה בפוליטיקה של החינוך. זה העניין היחידי שלי. ואני מתוסכלת ומאוכזבת בכל פעם מחדש. בכל כתבה על "מטפלת מתעללת", או "גננת שסרחה", אני נעצבת מבפנים. הן לא האשמות. זה אנחנו שמאפשרים למחדל האנושי הזה יום יום להתקיים. ויותר מזה, אלו הם שם למעלה, שדואגים שאנחנו נהיה עסוקים בתלאות החיים ונתפשר על פחות בעוד שהם מעבירים את הזמן, קדנציה ועוד אחת חולפת, הצעות חוק נתקעות בקריאה ראשונה/שניה/שלישית, ואז כשכבר כמעט זה קורה, מתחלף בעל תפקיד כזה או אחר, פורצת מלחמה ו.. שוב להתחלה...
מה הפתרון? קטונתי. יש לי פנטזיה על מדינה שלמה שמשביתה את עצמה חודשים. הורים מביאים את הילדים למקומות העבודה. סוגרים את המעונות והגנים עד לקיום הכשרה של צוותים שלמים, משרד החינוך נעור משנתו ולוקח אחריות.
פנטזיה לחוד ומציאות לחוד...

איני אשת בשורה הפעם, אולי רק במילה, לאורך השנים עבדתי עם אנשי ונשות חינוך מדהימים. לא כולם מוכשרים, כפי שציינתי, אבל רובם ביקשו ללמוד ולדעת. יש במי להשקיע. ויש גם צורך לסנן. רק שבמדינה בה לא מתייחסים אליהן ברצינות, למה בדיוק אנחנו מצפים...?

שבת של מחשבה,
נעמי