כתבו לידברו איתי

עניינים של כבוד

עניינים של כבוד


המרפסת שלי צופה לפארק מרכזי בעיר. כשאני יושבת שם מדי ערב, בסיום יום עבודה, אני נהנית מנוף מתחלף של שחקני כדורעף, הורים וילדים, אמהות ותינוקות, גברים ונשים מתאמנים במתקני הכושר השונים, כלבים ובעליהם ובני נוער.
השבוע, התישבתי כהרגלי, עם כוס קפה. השעה כבר היתה מאוחרת, 21.30 בערך, הפארק כבר היה חשוך,ודי ריק. היו עוד כמה שחקני כדורעף שנפרדו האחד מהשניה, לידם ילדה קטנה, בערך בת 5 תלויה על הרגל של אמה (גם היא שחקנית כדורעף). התעכבתי עוד רגע, ויכולתי לראות ולשמוע את האמא מתעקשת שהילדה תאסוף את הצעצועים שלה המפוזרים ותנעל נעליים תוך שהיא מנהלת שיחה עם אחד השחקנים האחרים.
הסתובבתי ללגום מהקפה, פתחתי עיתון באפליקציה, התחלתי לדפדף בין כותרות ולפתע החלו צרחות מכיוון הפארק:" את תגידי לי בבקשה !"צורחת הילדה בזעף כלפי אמה שלה
" את תאספי את המשחקים שלך עכשיו אמרתי!" עונה לה האם
"בבקשה! רק תגידי לי בבקשה",הקטנה ממשיכה וצורחת, והאמא ממשיכה גם היא:"עכשיו אמרתי!"
הסצנה נמשכה דקות ארוכות, בשלב מסויים השחקן הנוסף הלך ונשארו שם רק אם ובת בתוך מאבק כוח קשה כשאף אחת לא מוכנה לוותר.
עכשיו תראו, סצנות מהסוג הזה אני רואה בכל מקום בערך:בים, בבריכה, בקניון .ועכשיו, בחופש הגדול, על אחת כמה וכמה... אני יודעת שחלקכם יושבים שם וחושבים לעצמכם:"שתגיד לה כבר "בבקשה" ותגמור עם זה, מה היא מתווכחת עם ילדה קטנה?" אתכם אני מזמינה לעצור כאן ועכשיו
לסובב את העינית ממצב תמונה למצב סלפי, רואים את עצמכם? יופי. כי כולכם הייתם שם. הורים או לא. נופלים כך או אחרת במציאות המטורפת של החיים לתוך לופ בלתי נגמר של מאבק כוח, שבסופו אתם יוצאים מופסדים... ולא רק כי הפסדתם את האדם שמולכם, אלה כי הפסדתם לעצמכם. כי בטווח הרחוק, כשתביטו על עצמכם ממרחק של זמן, מקום ומעורבות רגשית,תגלו שזה רק אנושי.
כבוד מעסיק אותי לא מעט בשבועות החולפים. אני נפגשת בהמון הורים למתבגרים ועם המתבגרים בעצמם. אני יכולה לשמוע את הזעקה הפנימית של שני הצדדים לנראות וכבוד הדדי. נפגשתי השבוע עם קרוב ל 300 מורות ונשות חינוך במסגרות שונות, כולן דברו את המילה ערך וכבוד. בדיוק כמו אותה ילדה בת 5, ואמה שדרשו האחת מהאחרת כבוד. זו בדרישתה לכבוד בפנייה וזו בדרישתה לכבוד מעצם היותה אם. בהורות, אנחנו נדרשים להתגייס לתפקיד. האחריות ההורית היא עלינו, לעצור את מעגל הקסמים/מאבק הכוחות שמתרחש תוך שאנחנו חלק בלתי נפרד ממנו. זה תפקיד שלקחנו על עצמינו בעצם בחירתנו להיות הורים. אבל אני רוצה לפתוח כאן רגע צוהר לליבו של כל אחד ואחת מכם. אנחנו יכולים כולנו לבחור בדרך הצדק, לאחוז בדגל הזה חזק חזק ולא להרפות. אני מזמינה אתכם רגע לנסות לאחוז בדגל אחר, בדגל האנושיות. הביטו לעצמכם בלבן של העין, באמת כל כך חשוב לכם להיות צודקים? ואם כן, באיזה מחיר? של יחסים? הצורך בנראות, בכבוד הוא צורך שבועט בכל אחד ואחת מאיתנו- בוגרים וילדים. צורך קיומי. חבל שנבלבל אותו עם צדק. ואם כבר נפלנו באופן הכי אנושי לפח מאבק הכוחות, זה הזמן לעצור. לכבד את האנושיות, ולשחרר את חבל המאבק.
והאם והבת לשאלתכם, היה נסיון כושל לשים את האבא על ספיקר לאיים מרחוק, נסיון כושל נוסף היה להמשיך ללכת עד סוף הפארק בתקווה שהגברת העקשנית תצטרף - לא קרה, היא עמדה וצרחה שם עד שניגש אליה אחד המתאמנים וביקש ממנה יפה להפסיק לצעוק - היא הפסיקה, האמא חזרה והסצנה החלה שוב, כך דקות ארוכות עד 22.15 שהאמא אספה את הצעצועים ולחשה כמה מילים באוזנה של הקטנטונת, זו נעלה נעליים ורצה בחופזה אחרי אמה.
מה היא לחשה לה שם, אני לא יודעת. רק רוצה לקוות שהיו אלה מילים עגולות של רוגע, ושהסצנה נגמרה שם, ולא המשיכה לאחר מכן בבית...
שבת מכבדת
נעמי