כתבו לידברו איתי

החופשה היוונית שלי*

החופשה היוונית שלי


אז ארזנו את עצמנו, 4 נשים חזקות, במתכונת שלא היתה כמותה בעבר, וטסנו לטיול של 3 שבועות, 5 איים, 7 בתי מלון, ביוון. איך היה ?!
תלוי באיזו נקודה בזמן, ואת מי שואלים...
טיול משפחתי אינטנסיבי של 3 שבועות דורש תכנון שיא: הזמנת טיסות, מעבורות, מקומות לינה, תכנון מסלול, השכרת רכבים, אריזה ופירוק של מזוודות 14 פעמים במספר, וארבעתנו: אשתי אני ושתי הבנות רוני בת 21, נוי'ה בת 15.
לא אוכל בפוסט אחד לספר את כל החוויות, אבל אני כן אשתף כאן חוויה אחת שיכולה להיות מדגם למשפחתיות שלנו. האח הגדול - גרסת גלילי-אברהם.
יום 6, התכנון : התעוררות מוקדמת, ארוחת בוקר, נסיעה לכיוון הצד השני של כרתים, עצירה בחוף מאלף שראינו באינטרנט, המשך נסיעה לבית מלון אחר בו נלון לילה אחד לקראת טיסת בוקר מוקדמת לאי אחר.
מה קרה בפועל ?
09.30 התעוררות בבהלה, אף אחת לא שמעה את השעון
10.15 כולן מעוכות, מורידות מזוודות לאוטו
10.30 צ'ק אאוט - נעמי וריקי
נוי'ה ורוני נשלחות למצוא משהו קל לאכול
11.30 יוצאות לדרך, אוטו מלא בבייגלה, קינדרים ומיני חטיפים שהבנות מצאו לנכון שיהוו ארוחת בוקר
14.30 הגעה לחוף ים שנראה כמו ביצה, חצי קבוצה לפני הזמן המיוחד בחודש והחצי האחר כבר שם יומיים...
14.45 וסיגריה , מחליטות להמשיך הלאה לחוף אחר. שקט ומתיחות באוטו.
16.30 חולפות על פני המלון וממשיכות לחוף
17.15 הגעה לחוף
מצב נפשי מעורער, בגד הים לוחץ כבר, המים קרים, השמש לא בשיאה, 4 נשים בקצה של עצמן מחפשות פינה של שקט...
ושם ראיתי את המשפחה שלי במלוא תפארתה: הלכתי הצידה והתיישבתי על כסא חוף עם כוס קפה. הייתי עסוקה רק בכאב המפלח את הבטן ומהעצבים על יום חופשה שנגמר באוטו... כשהסטתי מבטי הצידה, יכולתי לראות את רוני ונוי'ה יחד. רוני לקחה אותה לאיזה קיוסק, קנתה לה גלידה, והן ישבו להן וקשקשו... נדמה היה שהיום הזה עבר רק עלי. יכולתי לשמוע אותן מצחקקות, ולראות את השיחה מתפתחת לסשן צילומים בו התפקידים ברורים : רוני מדגמנת חופשה ונוי'ה מצלמת. לא משנה כמה התחננתי החופשה הזו לצלם אותה, היא לא הסכימה "רק עם נוי'ה אני מרגישה בנוח" חזרה ואמרה.
האישה היפה שלי, עם כוס קפה במרחק מה ממני, נושמת את אויר הערב, מביטה אל הים ונדמה כאילו נעלמת לתוך הנוף המשגע הזה שאני הצלחתי לראות רק אחרי שעקבתי אחר מבטה... ותוך שאני מתרכזת בה, אני מתחילה לראות הילה סביבה, ממש שכבת אור שעוטפת אותה , מתחזקת ככל שהיא גומעת לתוכה את האויר והשקט סביב. חשבתי שאני הוזה, הסטתי מבטי לכיוון הבנות, ויכולתי לראות שסביב כל אחת מהן, אני רואה את אותו אור, שכבת הגנה, שמקיף אותן.
לקחתי איתי לחופשה ספר :"הנבואה השמימית" קראתי אותו בעבר, והחלטתי לקרוא בו שוב. אולי אני מחברת דברים, אולי הכל הבל הבלים, אבל אני עומדת מאחורי כל מילה שלי. אני ראיתי. בספר מסופר על תובנות אותן מגלים היסטוריונים בפרו, סביב התגלות חדשה של בני האדם. התובנה השלישית היא בדיוק זו: היכולת לראות שדה אנרגיה סביב בני אדם ובעצם כל יצור חי או צומח. הספר מרתק, וייתכן שהחיבור שלי אליו הוא שהסב את תשומת ליבי למראה הבלתי רגיל הזה. אני לא ממש יודעת למה, אבל דמעות החלו לזלוג במורד הלחיים. הכעס על עצמי הציף אותי כמו גל, איך זה שאני כל כך מתקשה לשמור על איזון?! איך זה שאיני מצליחה להתגבר על עצמי גם ברגעים קשים, גם כשהכנתי את עצמי נפשית ????
אז כנראה שאין מתכון אחד, ואין איזו תובנה אחת ספציפית ומיוחדת שטרם נגלתה לעיני. זה היה אחד המעברים בטיול, בין הראשונים. אני החלטתי עם עצמי להיות יותר קשובה לעצמי במעברים, לעדכן את הסובבות אותי, ולבקש עזרה בהרגעה. המשפחה המהממת שלי, התגייסה מיד, וממעבר למעבר, הדברים היו כבר קלים יותר... המעבר האחרון היה הקשה והמפתיע מכולם. הוא כבר עבר בצחוק גדול. ההגעה לאחד המלונות ההזויים בתבל, כאורחות יחידות, לחדרים עם מזגן "בכאילו" ומאוורר משנות ה 80, מנהלת קבלה שכאילו נלקחה מסרט אימה וחתול אחד שחור מטייל בסלון ששימש כלובי....הרגשתי שמישהו מצלם שם פרק של "מחשבות פליליות" . תוך שאני מניחה את המזוודות בחדר ומעכלת את הקבלה שחוויתי עכשיו, התפוצצתי מצחוק מתגלגל שלא יכולתי להפסיק עד כדי כאבי בטן ודמעות. הפעם דמעות של צחוק... ואז, התיישבנו יחד והסרטנו מילים אחרונות למקרה שלא נשרוד את הלילה...
ואני, שלא סובלת חתולים (סליחה מכל אוהביהם באשר הם), מצאתי את עצמי עם חתול שחור, לא פחות, על הרגליים. מכולן, הוא קפץ עלי, התמקם, וחפן את ראשו כמבקש ליטוף.
אז אולי ביום האחרון של הטיול, גם אותי כבר הקיפה הילה לבנה, ואולי דווקא החתול השחור הזה קלט אותה ובחר בי מכולן. ואולי, זו רק אני שרואה את השחור, גם במצבים מסויימים וגם בחתול קטן שבסך הכל מחפש ליטוף
רק אולי...
אני מודה מעומק הנשמה לבנות האהובות שלי ולאישה שאיתי, אתן האור שלי.
שבת של אור גם לכם,
נעמי