כתבו לידברו איתי

החתונה היוונית שלי

החתונה היוונית שלי


אז כבר אקדים ואומר שמי מכם שיבחר להשאר ולקרוא, יחזיק את הבטן מצחוק... אבל עד אז, תצטרכו להיות סובלניים. קחו לכם כוס יין, שבו בנחת כמה דקות, קחו נשימה, ותזרמו איתי...

מאז שאני זוכרת את עצמי, אני רוצה להתחתן. להיות כלה, לחגוג, להצטלם, לרקוד, להצהיר את האהבה שלי בקולי קולות. והתחתנתי, מהר מאוד. אי שם בגיל 18,במילניום הקודם, באמת התחתנתי. עם כל השמלה והלהקה והכל...
מאז התגרשתי, וכיום אני חיה בזוגיות מזה 18 שנים עם זוגתי ואהבת חיי. מהיום שאנחנו יחד, התעקשתי להינשא לה. רכשתי לעצמי מספר לא מבוטל של טבעות לאורך השנים והודיתי לה על שהציעה. פעם אחת היא באמת הציעה. וקנתה לי טבעת יקרה ומהודרת. חתונה ? לא היתה... וכך זו הפכה להיות הבדיחה הפרטית שלי: שנים שאני מתחננת והיא מסרבת, והיא שצוחקת ועונה:"אחרי ששמים טבעת הכל משתנה, אני לא מוכנה" וכך חולפים להם חיים שלמים, בהם בכל אתר/אירוע/חנות תכשיטים או למעשה כל מה שמזכיר חתונה, אני מיד מבקשת להתחתן.
בטיול האחרון ביוון, הסתבר לי אח"כ, שהתחתנתי עם ריקי אינספור פעמים: כשהיתה שקיעה מרגשת, במסעדה על חוף הים שיש בה מסגרת עץ מעל השולחנות, בכיכר עיר כשישבנו עם קפה קר רגע לנוח ולפתע התחוור לי שמעלינו מסגרת אבנים חצובה בקיר, ועוד ועוד מקומות בהם דרשתי להתחתן, להצטלם ולהנציח את הזוגיות הזו. במקביל לחיפושיי אחר האתר הבא בו אתחתן, (בגד ים ומגבת זה מספיק שמלה עבורי...) חיפשתי בקדחתנות נואשת אחר טברנה אמיתית. כזו שיש בה נגנים, וריקודים וסופלאקי ואני יודעת שכבר לא שוברים שם צלחות, אבל אם כן, אז צ'ופר... ערב ערב, אני חופרת ועודרת לבנות שלי ולאשתי (ארוסתי) שהערב אנחנו מוצאות טברנה! "הערב אני רוקדת ולא מעניין אותי מה!" חולפים להם ימים, אין טברנה באופק, עד שערב אחד, אנחנו יושבות במסעדה על חוף הים ומרחוק ולפרקים אני שומעת מוסיקה יוונית ודיבורים במיקרופון , כולי נרגשת ונרעשת אני דוחקת בכולן לסיים את האוכל כי הלילה הוא הלילה הוא הלילה ! משלמות את החשבון בחופזה, ואני מושכת אותן אחריי, על חוף הים, חדורת מטרה להגיע למקום , עוקבת באוזניי אחרי המוסיקה ומתקרבת לאט לאט למסעדה נוספת על חוף הים , ממנה נשמע קול מוסיקה אדירה ביוונית, אני כבר רואה את הבמה והנגנים, ונכנסת כולי מאושרת מבלי להביט לאחור, חיוך גדול מתפשט על פניי, אני פושטת ידיי לצדדים ונכנסת פנימה לעומק הרחבה בריקודים, מחייכת לפנים המביטות בי ספק בחיוך ספק בהשתאות, פושטת ידיים לצדדים בתנועות ריקוד יווניות,ומתקדמת למרכז הרחבה מסוחררת מאושר עד שאני קולטת אותה, לבושה בלבן,מסורקת למשעי, מונפת אל על, מאושרת עד השמים. כלה. אני בתוך חתונה. לא שלי. מסתובבת על עקביי במקום כדי ליידע את ריקי והבנות שזו חתונה, ואז אני קולטת שאחריי אין אף אחת. רוקדת את עצמי החוצה ברישול רב, נתקלת במדרגה שמעליה ריחפתי לפני כמה רגעים, נפצעת באצבע הקטנה ברגל, וממשיכה החוצה, מתגלגלת מצחוק על עצמי ועל מה שצפוי לי בכניסה למסעדה הזו... הבנות שלי ואשתי לא היו אחוזות "אמוק" כמוני, מסתבר, הן קלטו כבר בכניסה תמונה של חתן וכלה ומסביבן ברכות כתובות ביוונית, הן לא הצליחו לעצור אותי, כשקראו בשמי כבר היה מאוחר מדי, הישבן שלי כבר רקד לצלילי זורבה היווני לתוך המעגל... הן היו מקופלות על הרצפה כשיצאתי, צחקנו עד כדי דמעות וקוצר נשימה.
אז עוד לא התחתנתי, אם שאלתם, אבל כן חוויתי חתונה. היא התחייבה לי שוב, תחת כיפת שמיים בבגד ים ומגבת, לאהוב זו את לנצח לעולם, ובאשר לחגיגה ? עכשיו אתם מבינים שאני יודעת לחגוג כאילו זה שלי גם כשזה ממש אבל ממש לא...
עכשיו אני מקווה שמי שמכיר אותי, יכול היה לדמיין אותי נכנסת לאירוע כאילו הוא שלי, ומי שלא מכיר אותי אישית-לך אני מציעה לדמיין את זה אחד לאחד ממש כמו בסרט, כי אני פשוט כזאת...

בחרתי לשתף כאן כי התגובה הראשונית שלי היתה :" איזה בושות" רק שמאז המשכתי לצחוק, ובעצם לא כל כך הצלחתי להפסיק. מקווה שהצלחתם לחוות את הסיפור שלי יחד איתי ונהניתם

מאחלת לכם שבת בה תוכלו לשחרר מעט ולא לקחת את עצמכם ברצינות יתרה... הומור עצמי הופך אותנו אנושיים. ומי יודע אולי יום אחד אשמע את המוסיקה והיא תהיה בשבילי...
לא שרמזתי משהו...

נעמי