כתבו לידברו איתי

שיתוף של תדהמה 25.11.17

שיתוף של תדהמה 25.11.17

שיתוף של תדהמה
שבוע טוב, בשורות טובות. 
כותבת בצאת שבוע מטורף במיוחד. עוד לא יודעת בדיוק איך לעכל את ההלם והתדהמה להכיר אדם, להתאהב בו באשר הוא אדם, ולפתע פתאום , משום מקום, הוא איננו. צעיר, מצחיק, הורה משכמו ומעלה ואדם יחיד ומיוחד. יום אחד, התקף לב והוא איננו. רק לפני יומיים ישבנו יחד במרפסת בית הספר כמו שני מתבגרים ועישנו סיגריה. סיפרת לי על דפנה, כמה היא יקרה ומיוחדת. כמה כוחות יש לה, כמה עברתם יחד בשנים האחרונות. איזה נס אמיתי של חיים. סיפרת שפגישה אחת עם רופא שאמר לך שעוד תעמוד על הרגליים אחרי התאונה הנוראית ההיא, די בה היה כדי להבעיר בך מנועים... חייכת את החיוך הרחב שלך, והבטת לתוך עייניי המעריצות, ואמרת :"מה יש לנו בסך הכל בחיים האלה, נעמי ? שנצחק ושיהיה לנו טוב, ושנעריך את האישה והילדים. חולה על הבנות שלי. מעריץ את אשתי, אוהב את החיים. הנה אני הולך על הרגליים, אז יש קביים, אז מה ? אין מה שיעצור אותנו ! אין !" 
ונכנסנו פנימה... וביקשנו סליחה מדפנה... והבנו שממש חיפשו אותנו, ויצא שאלה היו הדקות האחרונות שלנו יחד. ואני, שבורת לב עכשיו. המומה . אין מקום לשאלה "למה?!" או "איך דווקא את הטובים?!" פשוט אין... אני יודעת. עברתי את כל זה עם פטירתו של אבא שלי. ובכל זאת. לא הצלחתי לאסוף את עצמי. לא הצלחתי להירגע. עדיין לא. לא מאמינה . אבי יקר, אני אבלה וכואבת את לכתך הפתאומי. החיוך שלך, הקלילות, אהבת החינם שבך - כל אלה ישארו חקוקים בי לעולם. ובעיקר החיבוק שבעיניים שמעביר הרגשה של בית. מזרה מוחלטת, ובאמצעות מבט מחייך אחד, העברת לי הרגשה שאני במקום הכי מדוייק עבורי כרגע. אחפש בתוך עצמי מבט כזה, וכשאקבל עליו משוב, אומר שאתה לימדת אותי להביט כך באדם.זו המורשת שהשארת בי. 
תודה אבי, 
יהי זכרך ברוך

לפרקים נוספים בבלוג