כתבו לידברו איתי

שיתוף של שבת 1.12.17

שיתוף של שבת 1.12.17

אם אין אני לי, אבי לי....
הכירו בבקשה, בתמונה : גיסתי האהובה, גיסי המשוגע מאהבה והאחיינית המטריפה שלי. 
התמונה - ממש לא מבויימת. זה קורה לנגד עיניי, הנייד כבר ביד ומה שנשאר זה להקליק. יש אישור מהמשפחה לכתוב ולפרסם, וזה קורה. 
מכירים את זה שאתם שמים גבול ובן/בת הזוג שלכם מפרים אותו לנגד עינכם המשתאות ? מכירים את זה שאמרתם כבר "די" ו"לא" וכעסתם וזהו, החלטתם שעכשיו אתם לא מוותרים , גם אם זה יעלה לכם בנסיעה שלמה של בכי, או ערב מלא ביללות, צעקות ואולי אפילו בעיטות והשטתחויות וזהו אתם כאן ועכשיו שמים גבול ולא מתקפלים ו...אז מגיעים להם (כמעט ברחף) בן/בת הזוג , כשעל כתפיהם גלימה בלתי נראית של גיבורי העל שהם חשים את עצמם באותו רגע, כיוון ששמעו בכוחות העל טבעיים שלהם מקצה הגלקסיה את חסר הישע זועק לעזרה... ותפקידם בעולם הזה הוא להציל אותו. ואז, במחי גלימה, מרסקים את כל שעמלתם עליו כל אחר הצהריים... בניית עמוד השדרה שלכם. אז מכירים ... נכון ?; 
יופי. בתמונה, נראית התוצאה של ההתנהלות הזו לאורך השנים. ושלא תטעו, זוהי לא ביקורת או האשמה. רק שיקוף של המצב כמו שהוא. יש כאן הרבה מרוויחים. המרוויחה הראשונה כאן, היא האחיינית המאלפת שלי. היא כרגע בעמדת כוח ברמה של בת זוג. גיסי ? הוא מקבל ממנה אהבה ללא תנאי. היא רצה אליו בכל פעם שמשהו קורה.... ואחרי שהבינה שהוא עוזב הכל ומתמסר אליה כל כולו, היא מייצרת מצבים שייקרו בהם דברים כדי שתוכל לרוץ אליו ולהרגיש שוב משמעותית.... והוא.... גם הוא מרגיש שם משמעותי... וגיסתי ? אותה לאורך השנים זה פשוט הצחיק. יש שם שתי תאומות גדולות, בנות 14 , והגברת בתמונה בת 5. ההפרשים הם גדולים, והקטנטנונת היא צעצוע. זו גם הפעם הראשונה שמתמודדים עם גידול של אחת לבד, אז כל המשאבים ההוריים המוכרים שעד לאותו הרגע נחלקו לשתיים, עכשיו מוקדשים רק לאחת. ולא רק המשאבים ההוריים. אם כבר אחיות גדולות - גם להן נולד צעצוע. הן בנות 9 כשהגיחה הנסיכה לאויר העולם. והיא כמו שהבנתם, נולדה שלישית לכאורה להורים מנוסים, לכאורה אמורה ל"גדל את עצמה" כמו שאומרים על ילד שלישי, והנה, כאן אנחנו נדרשים לשים לב לפרטים. לרקע. לסיפור המשפחתי. נולדת תינוקת לבית שכל כולו אהבה, ציפייה וערגה. רק כשהשנים עוברות, והנסיכים/נסיכות הללו גדלים ואיתם היכולת הוורבלית, התובענות ומופעי התסכול הקשים, רק אז אנחנו מתחילים להבין שנדרש כאן שינוי. ואתם יודעים מה...? לפעמים גם אז לא. לפעמים זה כל כך חזק מאיתנו שאנחנו מגיעים לקצה. עוצמים את העיניים בחוזקה ואוטמים את האוזניים כמה שרק נוכל עד שזה נוגע בהם חברתית. זה בדרך כלל הרף של רוב ההורים. הרגע הזה שיש על הילד סטיגמה, הרגע הזה שבו הוא אמור לעלות לכיתה א' ואנחנו מפחדים שזה עלול לצאת משליטה. שלא נוכל כבר להגן על התנהגותו . שלא נוכל כבר לספר לעצמנו את הסיפור שסיפרנו עד עכשיו. כן. הילד שלכם מקסים, מהממם וחכם. מי שנדרש לשנות כאן הוא אתם, לא את עצמכם. את הגישה החינוכית. זה אפשרי בכל זמן. 
מה גרם באותו רגע לאחיינית המהממת שלי למשוך לאמא שלה בשיער ? זה שהיא בקשה ממנה להפרד מאיתנו, כי כבר מאוחר. וזו, כמו שהבנתי, תגובה שבשגרה ... איך בשגרה ? פשוט מבחינה פיזית, היא רוב הזמן על הידיים של אבא שלה כשהיא באה להתלונן. וזה בדיוק הגובה של אמא שלה. מסרים בלצי מילוליים עוברים גם במיקום : הקטנה רצה בחירוף נפש כדי שאביה יציל אותה, הוא רואה אותה ובאחת מתכופף ואוסף אותה לזרועותיו, מרים אותה מעלה, מביט בה בעיניים ומקשיב בהזדהות לכל הנאמר. לא באמפאטיה. בהזדהות. נעצב איתה, נעלב איתה, מופתע איתה, נחרד איתה נוכח ההתנהגות של אחרים כלפיה, מגזים ומוגזם יחד איתה, ומהגובה הזה, רמה ונישאה ובעלת הכוחות שאביה נותן לה, העלמה במצוקה מעזה למשוך בשערה של אימה. הכוח והאומץ שיש לה מגיע מזרועות אביה שאוחזות בה. היא לא באמת יודעת אחרת. 
וכרגע עדיין כולם צוחקים מזה. וזה באמת מצחיק. יש רגעים שהיא כל כך דרמטית שזה הורס מצחוק. חייבת להתוודות ולאמר שכשאני שם, אני משפחה. אני לא מדריכה אף אחד ולא מתערבת ובכך מרשה לעצמי להיות מוקסמת מכל ההתנהלות. זה מצחיק גם אותי. הילדה הזו פשוט קורעת. היא מציגה כל דבר ומלאת אהבה וחן, היא יודעת לזרום וליהנות ויודעת בהחלט "לגנוב" את ההצגה. וזה העניין. זה לב ליבו של העניין. אני בטוחה שחלקכם לפחות קראתם והחמצתם פנים. "מה מצחיק בלמשוך בשיער ?" אני שומעת אתכם עד כאן.... אבל תתקרבו עוד קצת שניה. קרבו את המראה עד לאף של עצמכם ועכשיו תתחילו להתרחק. קרה לכולכם. אולי לא אצל כולכם זו האוירה בבית, אבל בטוח קרה לכולכם. במידה זו או אחרת. ועד שאנחנו לא מרגישים שאנחנו מתחילים להפסיד מהתנהגות כזו או אחרת שלנו, עד שאנחנו לא מרגישים שאנחנו כבר לא מרוויחים ממנה, שכל מה שעד כה הצחיק כבר מתחיל לעצבן, אולי אפילו לבייש ועוד יותר מזה לכאוב... ואז אנחנו מוכנים לעשות שינוי. ואף פעם לא מאוחר. 
ואני ? אני נוסעת לשבת נוספת במחיצת המשפחה המורחבת שאני כל כך אוהבת... לשמוע ולצחוק מסיפורים נוספים. ואולי אפילו להמשיך ולשתף...
שבת נפלאה לכולנו 

לפרקים נוספים בבלוג