כתבו לידברו איתי

שיתוף של יום הולדת 20

שיתוף של יום הולדת 20

שיתוף של יום הולדת 20
הבת שלי בת 20. היום לפני 20 שנה, בדיוק ביום הולדתי ה 20, ירדתי עם תינוקת בת יומיים מבית החולים.
קיבלתי ילדה במתנה. 
למזלי כי רב, חברתי הטובה באה עם בעלי דאז, לאסוף אותנו מבית החולים. היא הביאה איתה מסרטה ותיעדה את האירוע. השבוע נכנסתי למחסן לנבור ולמצוא את קלטת הוידאו. בתוך הבלאגן, ואחרי שפיניתי חצי מהמחסן החוצה, תוך שאני מדברת בספיקר עם אותה חברה ושולחת אותה לחפש העתק בעצמה, אני מוצאת את המטמון. מצלמת ושולחת בווטסאפ לע' כדי שתוכל לאמת שזהו אכן כתב ידה ושאני אכן אוחזת בקלטת הנכונה. 
מפה לשם ובעזרת הרבה אנשים טובים בדרך, נמצא בחור אחד שמוכן להעביר לי את הקלטת מוידאו ל dvd באותו היום. ושם, בסטודיו לצילום מיושן בחיפה, הקלטת מופעלת ואני צופה בסרט שלא ראיתי 20 שנה. 
זה אולי המקום להתנצל בפני נאדר ולהודות לו על הטיפול המסור.... אם הוא רק היה יודע כמה זמן, נייר טואלט, מים קרים וסבלנות הוא יצטרך באותו יום, אני בספק אם היה מסכים לזה...שלא לדבר על מיומנויות טיפול והרגעה באישה אלמונית במשבר(אני). 
הקלטת החלה לרוץ ואני עומדת שם ומביטה בדמויות על המרקע, הדמעות לא אחרו מלהגיע, וגם הצחוק, ושוב דמעות שהפכו מהר מאוד לבכי חסר מעצורים מלווה בקולות. אמאל'ה מה זה ???? מה ההצפה הרגשית הזאת ? מה קורה לי??? ואני לא מצליחה להירגע. סרט באורך 30 דקות בסך הכל, בו נצפה זוג מלביש תינוקת בת יומיים, לוקח אותה בסלקל לאוטו . הסרט נעצר וממשיך בבית של הסבתא. בני משפחה וקרובים באים לברך. אמא מאכילה תינוקת. סבתא מחליפה טיטול. זהו. זה הסרטון. ואני? מה אני ראיתי ? 
ראיתי ילדה בת 20, שוקלת מעל 100 קילו, מטפלת בתינוקת . ראיתי את ידיי חובקות אותה באהבה ובטבעיות. ראיתי את העיניים שלי מתגלגלות בחוסר שביעות רצון נוכח המאמצים של אבא שלה להלביש אותה, צחקתי על עצמי באיזה רגע שהחברה שלי מצלמת אותי אוכלת שווארמה. (תוקעת שווארמה קצת יותר מתאים לאיך שאני נראית שם), ראיתי את גיסי ז"ל, שמעתי אותו פונה אליה תוך שהוא מלטף את ראשה ואומר:"עשית אותי דוד", המשפט הראשון הזה ייצג את מערכת היחסים ההדוקה והאוהבת שהיתה ביניהם עד שנפטר.לעולם אודה לו בליבי על האחריות שלקח לשמור איתה על קשר ולעזור לי אחרי הגירושין. ראיתי אותי בלי קמט אחד על הפנים. ראיתי את דמותי כל כך מאושרת. ושוב פרצתי בבכי. רק אני יודעת כמה רע ומר היה בימים שעקבו ולא תועדו באף סרט, רק בראשי ובליבי.היה לי רגע שרציתי לקפוץ למסך שם, ללטף את הילדה-אמא הזו ולאמר לה שהכל יהיה בסדר. ראיתי בני משפחה וחברים שהתבגרו מאז, ראיתי את אמא שלי צעירה ונרגשת, ובסוף, ב 10 השניות האחרונות, יצאה חברתי הגאונה מהחדר והסריטה את אבא שלי בסלון. אבא שלי. רק בתחילת המחלה, ולכן נראה מצויין, צועק לעברה שתפסיק לצלם אותו. אבא שלי. כמה התגעגעתי לשמוע את קולך. לראות אותך חי. בריא. וקאט. הסרט נגמר. 
איחלתי שם לבת שלי שתהיה מאושרת. שלא תתחתן עם מרוקאי ושלא תאכל הרבה בהריון. אמרתי לה שהיא הכי יפה בעולם. אמרתי והתכוונתי לכל מילה. 
היום כעבור 20 שנה אני יודעת כמה היא יפה מבפנים ומבחוץ. 
רוני שלי, יפה שלי, 
אני מאחלת לך בריאות, אושר ואת כל הנאות החיים. אני מאחלת לך ללמוד מהחיים עם כמה שפחות כאב, ועם זאת לזכור שלגדול זה כואב. והכאב במובן הזה הוא מבורך. 
היום שאת בגילי בדיוק כשנולדת, אני שמחה להגיד את מה שהרגיע אותי אז, בלילות טרופים וללא שינה, ברגעים בהם החברות שלי הראו לי תמונות מהטיול הגדול שלהן אחרי הצבא ואני נלחמתי בעול פרנסת הבית, גידול ילדה, תשלומים, חשבונות, התראות וגירושין, היום אני יכולה לצעוק את זה בפה מלא : היא גדולה, היא חברה שלי, ומקסימום - אבקר אותה בטיול הגדול שלה. זה ניחם אותי אז. ומרגיע אותי היום. אני אוהבת אותך בוגרת שלי. אוהבת אותך ומוקירה תודה לחיים על שהבאתי אותך לעולם. את, בכל יום מחדש, מעניקה משמעות לחיי. אם לא את אז, לא הייתי אני היום. את הפכת אותי אמא. 
מזל טוב אהבה שלי. 
שבת של ברכות לכולכם