כתבו לידברו איתי

שיתוף של חגים 13.10.17

שיתוף של חגים

שיתוף של חגים
חג ועוד חג, ארוחה משפחתית אצל ההורים שלה, מנגל אצל האחים שלו, אמא שלו, אמא שלה, היא, הוא, הם , אנחנו.... ואני... שחשבתי שאני יכולה להתנתק.
'שמעו סיפור:
רכבת לשדה תעופה. אני מרוגשת כבר מהשלב בו ניתקנו שיחת טלפון עם סוכנת הנסיעות אחרי ששילמנו עבור החופשה. המזוודות מתגלגלות לתוך הבית, והלב שלי מתגלגל משמחה... אני יוצאת לחופש ! אחרי עבודה אינטנסיבית כל יולי-אוגוסט לתוך תחילת ספטמבר, אני יוצאת לחופש ! חופשה של שבוע. מוכנה להתנתק מה כ ל. ילדים-עובדות-משפחות צרות - שלי ושל אחרים, ניתוק. 
החופשה כבר החלה באריזת בגד הים והכובע, עכשיו כשאני עולה על הרכבת , מתמקמת בכיף, אני כבר בחופש. או ככה לפחות שאפתי להיות... מולי אשתי והבת שלי, מאחוריהן משפחה : אמא, שני ילדים בגילאי 4, 5 בערך וסבתא. בקבוצת הכסאות משמאלנו יושב בחור, בעוד שעה יתברר לי שהוא האבא...( כן, רק בעוד שעה...) הילדים נרעשים ונרגשים, הרכבת מתחילה לנוע ואני מתחילה לדמיין את החדר במלון שאליו אגיע בעוד פחות מחמש שעות. לוקחת נשימה, מזמינה לעצמי רוגע, וכל העת שומעת כמו ברדיו את ההתנהלות של המשפחה מולי. 
האמא מג'נגלת בין כריך עם ביצה (ברכבת ????) , חוברת צביעה, טלפון שצווח "שלום לכם קוראים לי מיקי...." ילד שמוריד ומעלה את הוילון של הרכבת, וסבתא שמרגיעה שם בכל פעם שהאמא יוצאת מדעתה... האבא ? כן, הוא החליט להתנתק מהנייד שלו רק בשלב שבו הבן שלו דפק לסבתא את המוט של הוילון בראש. כל אותה העת, אני נושמת עמוק, שרה לעצמי שירים, חוזרת על מנטרה שהכינותי מראש : זה לא שלך עכשיו. זה לא קשור אלייך. לרגעים זה אפילו עבד...לרגעים אחרים זה לא. שאלתי את עצמי, מה לא עובד שם ?! לכאורה, היא הכינה הכל : כריכים, חוברות עבודה, צבעים, נייד פנוי לצורכי הילדים, סבתא, אבא. מה חסר שם ? 
מתחברת-מתנתקת ממה שקורה שם. חופש אני רוצה. ח ו פ ש. לא לחשוב, לא לפתור, לא לשאול בכלל, לא לשמוע ולא להקשיב. ח ו פ ש. הילדים מולי, וככל שהדקות נוקפות, כך קצה סבלנותם, והם קופצים, ורבים, ובוכים וצועקים והיא כועסת ומרגיעה ושוב כועסת והוא יושב שם עם הטלפון שלו, והרכבת מתקדמת וברמקול נשמע קול השחרור : הרכבת תיכנס מיד לתחנת נמל התעופה בן גוריון. כל הנוסעים.... קמתי ממקומי, על אף שנותרו עוד לפחות 7 דקות נסיעה, ואז יכולתי לראות בבהירות את המשך הרכבת משני צידיה. הרכבת מלאה במשפחות עם ילדים ומזוודות. גם בקרונות מלפנים וגם מאחור. ושם תוך שאני מוציאה את המזוודה שלי מבין המושבים, אני מתפוצצת. מתרוממת ומסננת לחלל האויר : "אלוהים אדירים, איך זה שברכבת מלאה באנשים שומעים רק משפחה אחת ????" כועסת על עצמי ועל העולם, ירדתי מהרכבת. אשתי הסתכלה עלי וממבטה הבנתי עד כמה היא מופתעת. נכנסתי לדום שתיקה. מזל שהתור בשדה היה כל כך ארוך. מזל שהאישה שלי והבת שלי מכירות אותי כל כך טוב שידעו מתי לסגת. ושם היה לי זמן לחשוב. לשאול את עצמי ממה כל כך התרגזתי שם ? לכאורה, האמא עשתה כל מה שצריך. כל מה שהייתי אני כותבת ב10 טיפים לנסיעה עם ילדים. ואז זה היכה בי. נכון, היא באמת הכינה הכל. בסיס לא היה שם. גבולות - לא היו שם. אילו היה שם גבול, הילדים האלו היו יודעים מהם החוקים בנסיעה ברכבת. יודעים שכשמתחילים משהו- מסיימים אותו ( דף צביעה) ולא קופצים מדבר לדבר כי "בא לי", הם היו יודעים שכשצופים בסרטון במקום ציבורי-משתמשים באוזניות. אז הכל היה שם "לפי הספר". כמו שהדפיסה עלון למשתמש מהרשת. מה שחסר שם היה כבוד וערך. ולמה כל כך התרגזתי ? כי נבהלתי שכשלתי בתפקידי להדריך הורים. כי זה בדיוק מה שהייתי מדריכה אותם לעשות. זה ועוד. ול"עוד" הכל כך חשוב כמו הטרמה, הכנה מראש, גבולות ברורים, על זה לא נתתי את הדעת.את ה"עוד" הזה אי אפשר להקרוא באינטרנט. זה קשור ביחסים. ויחסים מסתתרים יפה מתחת המיצג הכה מרשים שנתנה אותה אם. היתה שם הפקה. לא הכנה . הפקת טיסה ולא היערכות לקראת. 
ואז נרגעתי. האם הייתי חייבת להוציא את זה ? ברור שלא. אבל כנראה שאז, בדיוק באותו הרגע, החלטתי להוציא את עצמי לחופש. יותר נכון את הפה שלי... לא מתאים. אני יודעת. אנושי. רק אנושי. 
ועכשיו אני בים. ולעת שקיעה, משתפת אתכם ומתנתקת. לשבת אחת לפחות.
שבת שלמה לכולכם 

לפרקים נוספים בבלוג