כתבו לידברו איתי

עוד קצת וזהו.... החופש נגמר

עוד קצת וזהו.... החופש נגמר.

עוד קצת וזהו.... החופש נגמר.
כל הילדים חוזרים למסגרות והטיול השבועי בקניון/ חנות לחומרי יצירה / ים / בריכה / הצגה / באולינג / סרט סוף סוף מסתיים . לא עוד תחנונים לסבא-סבתא , לא עוד לקבל מיליון שיחות לעבודה - היא לקחה לי את השלט, הוא לא נותן לי לפתוח את המקרר ועוד....
זהו, מעבירים אותם לידיים שהכי מוסמכות לטפל בהם וגם אם לא.... כרגע רק שייקחו אותם. סליחה, רק שייקחו עליהם אחריות....
אז נכון, הבנות שלי ענקיות כבר. חופש גדול אין בצבא... ועם ילדה בת 13 וחצי, שהולכת לישון ומתעוררת בשעה המשקפת את מניין שנות חייה, אין יותר מדי במה להתעסק... היא כבר קובעת בעצמה ללכת לחברות / עם חברות .... אנחנו כבר לא כזאת אטרקציה.

בעצם השיתוף הזה הוא קצת על החופש שלי.

בתשעה באוגוסט יצאתי לחופשה. חופשה מיוחדת. כזו שלא חוזרים אחריה. 
אני חוזרת אחרת. חוזרת בכובע חדש-ישן. מדריכה ומלווה גנים פרטיים. 
עכשיו שהגנים שלי נסגרו. הועברו לידיים אחרות. נשארתי ללוות את הצוותים החינוכיים וילדי הגן. לא עוד קבוצת חברים איתה אפגש בכל בוקר. מעתה כמה קבוצות שונות של ילדים בגנים שונים בהן אפגש בבקרים, אצפה בעבודת הצוות ובערב אפגש להדרכה עם בנות הצוות להדרכה סדנאית.
נרגשת כולי כבר נפגשתי עם הבנות. ראיתי את הגנים. קבעתי ימי הדרכה מרוכזים לפני תחילת השנה והראש כבר קודח במרץ סביב תוכניות עבודה שנתיות לצוות, תוכנית הדרכה אישית לכל אחת מהמנהלות, הכנת תיקיות לימי תצפית והדרכה ועוד ועוד ועוד.... מי היה מאמין שבזמן הזה לפני שנה הייתי עסוקה כולי בשיפוצים לקראת שנת לימודים חדשה ... מי היה מאמין שהחיים כמו שהיו בכמעט שני העשורים האחרונים בחיי יתהפכו לחלוטין ...? נזכרת במסר של סיפור על זקן סיני אחד "זה טוב, זה רע, מי יודע ?" 
שלא לדבר על העבודה השוטפת בתחום ההדרכה ההורית - כאן אין חופש או מנוח לאף אחד... אם כבר, העבודה רק מתעצמת. מתבגרים שפורצים גבולות בחופש, הורים מוטרדים בעניין גמילה לקראת גן עירייה ועוד ועוד ועוד....
אבל וזה האבל הגדול שלי, אני מתעוררת בבוקר ולא קמה!
מ ת ע ו ר ר ת
מה ההבדל ?

השעון לא מצלצל, יש לי זמן להתמתח במיטה, הטלפון במצב שקט, אחרי 20 דקות של התמזמזות במיטה, אני קמה כלאחר כבוד למקלחת ארוכה וכיפית, שותה קפה ועוד אחד ו... עוד אחד וחוזר חלילה... שיחות הטלפון הראשונות שלי הן עם חברות, שיחות חולין על הא ודה ורק אחר כך לעבודה.

שלא לדבר על הלילה שלי. איזה עונג צרוף! צופה בבינג' בסדרות עד השעות הקטנות של הלילה, רואה בשעון של הממיר את השעה ומחייכת לעצמי. איזה כיף להיות ערה בשעה 02.00 ולדעת שמחכה לי עוד בוקר של התעוררות איטית בקצב שלי.

אז נכון שהיום שלי מלא בעשייה ועם זאת, העשייה שלי מתנהלת אחרת. בלי לחץ ברוגע ובחיוך וכל זה אפילו על עקבים.
יש מצב שכך ייראו חיי מעתה... בלי טלפונים ב 04.00 לפנות בוקר של עובדת שלא מרגישה טוב, בלי להגיע ליום חמישי ( כל יום חמישי) צרודה, ולא כי אני צועקת, בלי קבלת שבת, בלי יום הולדת, בלי לנקות שירותים יותר, בלי לקנח אפים, בלי להחליף קקי/פיפי וסליחה על התיאור הגרפי, בלי קטשופ/פתיתים/קציצות ברוטב אדום/צהוב, בלי כריך עם שוקולד/ריבה ותפוח ובלי ובלי ובלי ובלי 
בלי כל אהבת החינם הזו שמילאה אותי כל השנים. כמו שאמרתי קודם... זה טוב, זה רע ? מי יודע ? בינתיים נותרו לי עוד שבועיים כאלה.אולי אפילו קצת יותר בהם הבטחתי לעצמי, אעריך כל בוקר של התעוררות וכל לילה של צפייה בסדרה טובה.

ואתם? אני בטוחה שלקחתם כמה ימי חופש להיות איתם בבית / בנופש, אתכם אני מזמינה, עם כל העצבים (ואני יודעת שיש... כי גם כשנותנים להם הכל, אולי בעיקר כשנותנים להם הכל, הם תמיד רוצים עוד) למצוא את רגעי האושר הקטנים האלה שעליהם אפשר להתענג. כמו למשל שאפשר להתעורר בבוקר ולא לקום ולהתחיל ל"תקתק". כמו למשל, שזה בסדר שמקלחת - ארוחת ערב - סיפור מתנהלים קצת יותר ברוגע, יכולים להתמרח על קצת יותר זמן. בלי לחץ!

החופש הוא חופש הוא חופש. לא מוחלט, לא בשכיבה על ערסל במשך חודשיים עם פינה קולדה קפואה ביד ומסג' בכפות הרגליים... אבל הוא עדיין חופש.

אני מזמינה אתכם למצוא את הרגעים הקטנים האלה בהם אתם יכולים לאמור לעצמכם, איזה כיף שיש ילדים, בזכותם אני יוצא לחופש, בזכותם, אני לא חייבת עכשיו לענות לטלפון, בזכותם, אני יכול להתעורר ולא לקום, בזכותם אני בונה ארמון בחול, אוסף צדפים, קופץ לתוך הגלים, עושה תחרויות צלילה בבריכה, אוכל במבה, ביסלי ותפוצ'יפס, שותה שוקו משקית. זו בעצם הזדמנות נפלאה לחזור להיות קצת ילדים בעצמנו.

אז נכון, אוגוסט וחם וכבר די נמאס - זו דרך אחת להעביר את השבועיים הללו. דרך אחרת היא להעריך את מה שיש, ולהתרגש מהעתיד לבוא 

שלכם, 
נעמי

לפרקים נוספים בבלוג