כתבו לידברו איתי

שיתוף של עשירים

שיתוף של עשירים...

השבוע, כחלק מתפקידי החדש בבית, החזרתי את בתי מהחווה בה היא רוכבת. היא בקשה שאביא לה אוכל כי היא רעבה, וציינה שהיא לא לבד. עצרתי כמו אמא טובה במאפיה השכונתית ומילאתי מלוא הסל בורקסים, מאפים, שתיה, כוסות ויצאתי לדרך. 
כשהגעתי, השמחה היתה רבה, התיישבנו יחד, קבוצה של 6 חבר'ה בגילאי 15-17 וקשקשנו . השיחה די מהר הגיעה לרבדים אישיים, ומצאתי את עצמי במהרה נרעשת ונרגשת נוכח סיפוריהם האישיים. אחת מהם מספרת שחוותה חוויה קשה ביותר בגיל צעיר ולא השאירה יותר מדי מקום לדמיון... אמרה הכל חוץ מהמילה אונס. היה שם בחור צעיר שסיפר שהוא מאומץ. סיפר סיפור קשה על הורים נכים ומובטלים ושתי אחיות שמקבלות את מלוא תשומת הלב. היתה שם בחורה ששיתפה שלא תתגייס בשל עודף משקל, ועוד ועוד סיפורים קורעי לב. 
בדרך חזרה הביתה, חשבתי להתקשר למנהל החווה. רציתי לבדוק אם יש משהו נוסף שאוכל לעשות, לעזור. 
מנהל החווה טס לחו"ל לשבוע. לא הספקנו לדבר. במהלך כל השבוע הגענו בשעות ערב לחווה, הבאנו אוכל/פירות/שתיה, ערב אחד הזמנו פיצות, בעיקר לקחנו אחריות הורית, עד שיחזור בעל החווה. באחד הערבים, פנה אלי אחד מהחברים ואמר לי :" נעמי אני רעב. אין לי מה לאכול. את יכולה לתת לי כסף בבקשה ? אני אחזיר לך. מבטיח" 
ברור שהזמנתי לו פיצה מיד. חיכיתי עד שתגיע לשער הקיבוץ, לקחתי אותו איתי להביא אותה והחזרתי אותו לחווה. לא ביקשתי את העודף. הלב שלי נשבר. 
ממה שאני יודעת על החווה הזו, אליה מגיעים בד"כ בני עשירים מאחד מהישובים האמידים בארץ. כל כך התבלבלתי מהנערים והנערות האלה, שהייתי בטוחה שהם נמצאים שם כחלק מפרוייקט שיקום נוער. 
מנהל החווה חזר. נפגשנו באחד הערבים. ישבנו וסיפרתי לו אודות החוויות שלי בחווה. דיברתי עם דמעות בעיניים תוך שהוא בוהה בי ספק בפליאה ספק בבושה, פרצופו מאדים והוא לא מתיק מבטו ממני. נושם ונושף בכבדות, אוחז בראשו כלא מאמין ומקשיב לי מרותק עד שסיימתי את דבריי. 
"נעמי, אני מתנצל"
"מתנצל? על מה ? כל מה שעשיתי, עשיתי באהבה " 
ואז הוא מגולל בפניי את סיפורם האישיים של כל אחד מהילדים האלה. הלא הם בני העשירים. אותו מתבגר מאומץ, הוא ילד מאומץ מגיל יום באופן חוקי. הוא הוזמן למשפחה הזו. האבא אכן נכה. והאמא אכן לא עובדת. למה ? פשוט כי אין צורך. המשפחה הזו היא אחת מהמשפחות האמידות בארץ. המתבגרת שחוותה חוויה קשה, היא מתבגרת שמתוך מצוקה נפשית של תשומת לב ויחס, ממציאה ומפנטזת. הפרעת אישיות. המשפחה שלה חיה בטירת פאר והילדה הזו חיה בדירה שכורה בקיבוץ שאותה משלמים הוריה. משלמים ומאבזרים. עכשיו מחכה לה בחניית הארמון רכב חדש. היא עוד לא סיימה תיאוריה. 
ואני יושבת שם, מזיעה בכל הגוף, הלסת שלי נשמטת מסיפור לסיפור, ולדובדבן בכלל עוד לא הגענו.... 
תוך שהוא מתאר בפניי את הרקע של כל אחד מהחברים, הוא מסכם בהתנצלות נוספת , פשוט כי כמוני, פנו אליו עוד לקוחות מהחווה וסיפרו לו את אותם סיפורים. כן, גם הם נפלו בדיוק כמוני לסיפורי המסכנות... גם הם נתנו כסף/אוכל/הזמינו פיצות/ לקחו לשער הקיבוץ ובכו כל הדרך הביתה... 
ואני יודעת מה אתם חושבים עכשיו: הונאה/משטרה/חוצפה/לא ייאמן/ניצול
ובטח יש לכם עוד כמה מילים... אף אחת מהן לא חיובית...
וכן, גם אני הרגשתי את כל קשת הרגשות, גם אני כעסתי, התפלאתי,חשתי מנוצלת, מתוסכלת ומה לא...? 
ובסוף, הגעתי לצער. כן. צער. הצטערתי על קבוצת ילדים שמצאו אסטרטגייה לתשומת לב. הם לא באמת נזקקו לכסף שלי. הם נזקקו להקשבה. לחמלה. הדרך העקומה/מקולקלת שלהם גרמה לי לחשוב. סובייקטיביות. המתבגרים האלו רואים את חייהם מבעד למבט של עצמם בלבד. הם אף פעם לא חוו קושי הישרדותי אמיתי, לא חוו אין, חוסר גשמי אמיתי. אלו הצרות שלהם. ויה עוד חשבתי לעצמי ? חשבתי על התפקוד ההורי במשפחות האלה. כשהערך המוביל במשפחה הוא כסף/עושר משתמשים בו בטעות כדי לקנות לילדים, לקנות שקט. אז זה קונה. שקט זמני. לא את הילדים. מה שהילדים האלו בקשו, היה את תשומת ליבי. יכולתי ממש לדמיין בעיני רוחי את הילדים האלה בגיל הרך. בוכים, משטחים, ומקבלים מה שמבקשים. כשמה שהם צריכים, זה משהו אחר לגמרי. זה אותנו. שמים גבול, אומרים "לא" גם כשיש לנו, מעניקים זמן איכות, מקשיבים לצורך ולא לדרישה. 
התמלאתי צער על משפחות שאיני מכירה, שבעיניי יש להן הכל ואין להן כלום. 
ואתם? כבר רואים את הקשר בין ההורות שלנו היום לעיצוב האישיות של הילדים שלנו בעתיד ? 
שבת של מחשבה...
נעמי

לפרקים נוספים בבלוג