כתבו לידברו איתי

זה שיר פרידה 11.8.17

זה שיר פרידה


זה שיר פרידה
שבת שלום, אחרי שבועיים מלאי פרידות... מלאי מסיבות פרידה. 
זהו. השבוע ברביעי האחרון, הגעתי לגן בפעם האחרונה. יום אחרון בגן. במבנה הזה שאותו אני פוקדת כבר 17 שנים יום יום. 
אם לאמר את האמת, החודשיים האחרונים היו קשים. קשים מאוד. גיליתי בהם עד כמה אנשים לא יודעים להיפרד. פרידה היא חוויה קשה ללא ספק, עם זאת, כשלומדים ומלמדים להיפרד בתקווה ובהתרגשות וללא פחד מהעתיד לבוא, ניתן לעכל את הפרידה ולהמשיך הלאה. 
הפרידה הקשה ביותר בחיים היא המוות. וגם הוא חלק בלתי נפרד מהחיים. 

בחודשיים החולפים נתקלתי בלא מעט אנשים בעלי קושי גדול להיפרד. ואני לא מדברת על אלה שדמעו או כתבו מילות פרידה במכתב. אני מדברת על אלה שהתנהלו מתוך פחד והקשו בדרך. מכירים את ההרגשה שאתם סוחבים שק מלא אבנים ומגיע אדם ובמקום להקל עליכם את המעמסה, הוא נתלה לכם על השק ? אז ככה. בדיוק ככה. 
האמת כשכתבתי את הפוסט אי שם במרץ אודות "ההפתעה" שהכינה עבורי שכנתי היקרה, לא תיארתי לעצמי את האבן הזו פוגעת במי אגם ומייצרת כל כך הרבה אדוות. 

ועכשיו, אחרי שהאבן שקעה בתחתית האגם, ונדמה כי המים שקטו, הגיע הזמן באמת להיפרד. 
אני משוטטת ברחבי הגן הזה שהיה ביתי ב 17 השנים האחרונות. בעצת המנחה שלי, אני אוספת 10 פריטים אותם אני לוקחת איתי. 10 בלבד. איך מכמתים חיים שלמים לתוך עשרה חפצים ??? 

אני לוקחת את הספסל שלי, זוג מקלות מקצב זוהרים, תחפושת של "קשת"- כוכבת ימי ההולדת, מזוודת יום הולדת, אוסף בובות יד של משפחה, קופסת מגנטים, ארונית גננת, מסגרת תודות, מחשב+בידורית, בובת דובי של בוקר טוב. 
זהו. כל היתר נמכר/נמסר/עבר... 
הדובי שלי מלווה אותי כבר 17 שנים. שיר בוקר איתו אני פותחת את הגן ביום הראשון. הדובי שלי מלטף ומנשק כל ילד באופן אישי ןאז רוקד עם כולם. הוא לא יפה במיוחד, וודאי כבר בלוי... יכולתי להחליף אותו במיליון דובי פרווה אחרים שיש לי בגן, אבל משום מה, הוא נשאר איתי... 
הספסל שלי, שאחרי שקראתם כבר אני מניחה שהבנתם שאפשר לקחת ממני הרבה דברים, לא את הנשמה.... 
בובות היד של המשפחה, כי כל אחת מהן ליוותה אותנו במהלך כל השנה בסיפורים והצגות של החגים. אני לוקחת לידי את הבובה של הילד הקטן, מלטפת אותה ומייד קופץ לי הסיפור של דוד הקטן בכיפור. עוד מעט ינשבו רוחות של סתיו, והחגים כבר בפתח. העונה האהובה עליי ביותר בגן. נושמת עמוק עמוק. מישהו יקשיב לסיפור על דוד הקטן. עוד לא בחרתי מי ואיך... 
התחפושת של קשת... לאלו מכם שלא זכו לחגוג לילדם יום הולדת בגן שלי, ואני מדגישה זכו - כי ימי הולדת בגן הם הפקה . שלא קשורה להורים ולא מחייבת אותם בכלום, הפקה שלי לגמרי. לכם אני אספר שימי הולדת אני חוגגת לילדים מהיותי בת 14. עשו חשבון קל... אני באוקטובר הקרוב בת 40. קשת התחילה בכלל כג'ימבו הליצן, לאורך השנים, ג'ימבו החליף תחפושות, תוכניות יום הולדת ושירים, לאחר מכן התגלגל והפך לקוסם, לפייה ולבסוף לקשת הבובה. 26 שנים של ימי הולדת בכל יום שישי כמעט. קשת באה איתי. קשת והמזוודה ( שלתוכה הכנסתי את 2 מקלות המקצב הזוהרים)כרגע אני יכולה להודיע לכם שאין סיכוי שאעשה עוד חגיגת יום הולדת אחת בחיי. נראה מה יקרה שאתגעגע... 
על המחשב שלי אין בכלל מה לדבר... ולא כי זה מחשב. אלא משום כל החומרים שהוא אוצר בתוכו. שנים של אוספים של מוסיקה, שירים למפגש, פעילות, חגים, מסיבות, הצגות שחיברתי עם השנים, אוספים של מוסיקה נדירים שהעברתי מקלטות ... לא יודעת מתי ואיך, מה שבטוח זוהי מנגינת חיי כרגע. ואת המנגינה הזאת, אי אפשר להפסיק. 

קופסת המגנטים ?
פשוט כי אני מכורה למשחק.
וארונית הגננת, כי בלעדיה.... וכי אני עדיין. בתוכה אוצרות של ממש : דפי אבחון, מאמרי גדילה והתפתחות שכתבתי לאורך השנים, תוכניות עבודה אישיות שפיתחתי, דפי מעקב גדילה, תוכניות עבודה לצוות, תוכניות פעילות ועבודה של שנים אחורה ועוד ועוד ועוד...
בזמן שאני מוציאה, ממיינת, מדפדפת, אני מרגישה איך מתגבש בי רעיון להמשך הדרך... אשתעשע איתו מעט בראשי השבוע, ואשתף אם אחליט שאני מוציאה אותו לפועל.... כל כך הרבה הצעות ורעיונות לעתיד לבוא. עוד לא החזרתי את התיק וכבר אני מרגישה שקוראים לי לא ללכת. 
מלאה בתקווה והתרגשות, סוגרת אחרי דלת , (שער ברזל לבן יותר נכון) ומתחילה להציץ דרך כל כך הרבה חלונות פתוחים ומזמינים.
נפרדת באהבה. גם בכאב, עצב וגעגוע , אבל בעיקר באהבה. 

שבת של תקווה לכם, 
נעמי