כתבו לידברו איתי

שיתוף של כאב

שיתוף של כאב


שיתוף של כאב
ינאי ורוי יקרים, 
מה לא נכתב או נאמר אודות הטרגדיה הנוראית שפקדה אתכם ? 
מדינה שלמה הוכתה בכאב ותדהמה יחד אתכם.
כששמעתי את החדשות הקשות בשבת בצהריים רק אתם, ינאי ורוי, עמדתם לנגד עייניי הדומעות.
חוסר האונים, ההיסטריה, הפחד, הבהלה בדקות הקשות בים - כל אלה בנוסף לעובדה שהאהוב שלכם איננו כאן עוד, הם חוויה טראומטית לכל הדעות.
רק מלדמיין את עצמי צורחת שם, נאבקת בחוסר האונים שלי להציל את אהובתי כשאני יודעת שאם אכנס, הילד שלי ישאר יתום... הלב שלי נקרע . רק מלחשוב על רוי שם בזרועות של אחד הקרובים, ער להיסטריה ולא מבין מה קורה... וסליחה על ההדמיה, זו הדרך שלי לנסות הכי קרוב שאני יכולה לשים עצמי במקומך.


ינאי יקר, 
אני מרכינה ראשי, ומניחה כאן כמה מילים שיכולות לעזור בהתמודדות עם רוי ועם ילדים בכלל בעת אובדן נוראי שכזה. בנוסף לאהבה ולחיזוקים שאני מאמינה שאתם מקבלים. אנחנו לא מכירים, ואני מאמינה שאת כל שיש לי לאמר, כבר אומרים לך אנשי מקצוע קרובים, ובכל זאת; הייתי רוצה להאמין שאמיר היה מאשר את ה"שימוש" במקרה. מהיכרותי את אמיר באמצעות הקרובים שכתבו ותיארו את אמיר האיש, הבנתי שאם קיים איזשהו סיכוי לעזור, הוא יעשה הכל להיות שם. ובמקרה הזה, להיעזר בזה שהוא איננו. אז לזכרך אמיר, הזכות היא שלך. עזרת וכיוונת בדרכך לא מעט בני נוער וילדים. בזכות לכתך, נפתח חלון להיכרות עם אבל של ילדים. כי ילדים בגיל הרך אבלים מעט אחרת מאיתנו. יש להם מנגנון מופלא למנן לעצמם את מידת הכאב שהם יכולים לשאת. כל הורה מכיר את ילדו, וברגישות והקשבה ניתן לעזור לילד לכאוב ולהתאבל ובעיקר להיפרד באופן בריא. למה הכוונה ? מוות הוא חלק מהחיים. לכל אחד מאיתנו אמונות שונות באשר למה קורה/אם קורה אחר כך. אבל על העובדה הזו אי אפשר להתווכח. לילדים יש את התבונה להתנתק כשהכאב הוא קשה מנשוא.הם כואבים לכמה רגעים, ואז חוזרים לענייניהם.
משהו מעורר את אחד החושים, ריח, שיר, תמונה, והרגש צף מייד. ברגעי השבר האלה, נאסוף אותם אלינו. נחבק, ונאפשר לכאב לצאת.נתרגם אותו למילים, "עלה בך געגוע? זה בסדר לבכות, זה באמת כואב" חבקו. גם אתם יכולים לבכות. כן. זה בסדר לבכות איתם. לידם. מולם. זה בסדר לבכות. אין לנו את האופציה להתפרק. את זה, הם לא יוכלו לשאת. כשהם רגועים יותר, אפשר לשאול או להציע דרכים להביע את הגעגוע כמו לכתוב מכתב, לצייר, לעיין בתמונות יחד, להכין מצגת או קולאג' או ספר . מה שחשוב שבזמן היצירה או העיון בתמונות, דברו איתם. הזכירו יחד חוויות מצחיקות, מרגשות . אפשרו להם לדבר ולעבד את זה כמה שהם יכולים ושימו לב לרגע בו הם אומרים לכם די . הם ישנו פתאום נושא שיחה, יבקשו לעשות משהו אחר, ילכו ויתעסקו פתאום במשחק אחר, יבקשו להתפנות כמה פעמים או ללכת לאכול. היו קשובים לסימנים האלה. ברגע שאחד מהם מופיע, שחררו. הגידו את זה בקול : אני מבין שכבר קשה לך מדי. זה בסדר. והמשיכו הלאה. אספו את התמונות/יצירות והניחו להם. הם לא בורחים משום דבר. רק מעכלים את זה בדרך שמתאימה לקצב שלהם. 
יהיו רגעים בהם הוא ישאל שוב ושוב "איפה אבא?" . זה לא שהוא לא מבין או לא זוכר. זהו אופן ההתמודדות. בכל פעם שהוא שואל, הוא מאמת את עצמו עם המידע ומעבד אותו. ובכל פעם כזו, אני יודעת שהלב מתרסק ונשבר, וצריך לענות באופן ברור. מה לענות ? בעייניי, תשובה התחלתית לילדים רכים בשנים יכולה להיות "אבא איננו עוד". איפה הוא ? איננו עוד. עד גיל 3-4 , אם תחזרו על השאלה - איפה אבא ? הם יענו וזה יעצור את החזרתיות. במידה והילד יבוא על סיפוקו ויניח לזה, כנראה שהתשובה התאימה. במידה והילד מתעקש ומבקש לדעת עוד, ענו לו בהתאם לאמונתכם. מלאך בשמים/קבור מתחת לאדמה הם רעיונות ששמעתי. אני הייתי מוסיפה לרעיון המלאך שהוא( המלאך)בלתי נראה, ולרעיון השני הייתי לוקחת לבית העלמין לבד, ללא המולה וללא אנשים נוספים, להביא פרחים/ציור לנקות ביחד את המצבה ולהדליק נר.
מוות הוא חלק מהחיים.
הנסיבות במקרה הזה הזויות. לא פחות. בכל מקרה של מוות של הורה לילד צעיר הן טראומטיות, כואבות וקשות. האובדן הוא קשה מנשוא.על זה אין ויכוח. ברור שאם נצליח לאסוף כוחות אחרונים זה רק למען ובזכות הילדים שלנו. אז עבורם, ולמענם וכדי שידעו להתמודד בעתיד עם פרידות בעצמם.
ינאי יקר, 
אין יום שעובר משבת האחרונה שאיני חושבת עליכם. ברגעים שלי עם עצמי כשיש שניה של שקט, תמונות שלכם יחד מהתקשורת, חולפות לנגד עייניי. אני לא חושבת שיש לי מילים שיכולות לנחם, אני לא בטוחה שאתה בכלל פנוי להתנחם כרגע. עכשיו זה הזמן לכאוב. 
נעמי 

קרדיט תמונה: רחבי הרשת