כתבו לידברו איתי

שיתוף של התחלה של הסוף 30.6.17

שיתוף של התחלה של הסוף 30.6.17


שיתוף של התחלה של הסוף
אז היום צילמתי את הגן שלי. אחרי שבירכתי את חבריי בקבלת שבת, ואת הוריהם בכניסה לדלת הגן, את בנות הצוות שמיהרו לביתן אחרי שבוע ארוך. צילמתי את הגן ריק. ריק מילדים. צילמתי ארונות, מטבח עץ, תיבות משחק, ארוניות, תיאטרון בובות , משחקים, ספרים... לא יודעת מה אני עושה עם התמונות האלו עדיין. חלק מהציוד כמובן יעבור לגן הצעיר, אבל הגן שלי מצוייד לעוד שני גנים לפחות... עוברת מחדר לחדר בגן, מצלמת תמונה ועוד תמונה, והדמעות האלה. אוף הדמעות האלה. יום שישי בצהריים. עברת שבוע עמוס. צלמי ולכי הביתה. מה כל הסנטימנטליות הזו עכשיו ?! זה לא מתאים !!! זה השד הקטן שלי. מנסה לשמור עלי מעצמי.
ואני ? אני, אני... פוסעת לאיטי בתוך מפעל חיי בשקט תהומי מחריש אוזניים. הריקנות לאט לאט מחלחלת לתוך הגוף ועושה בי שמות. לא ייאמן. 17 שנים של חוויות שעולות מכל סדק, מרצפה ופינה. כמה שכבות של צבע על הקירות כאן... כמה גלגולים... והנזילה המעצבנת הזו שמתחדשת בכל שנה באותו הזמן... 
תיאטרון הבובות שבנה עבורינו הורה אהוב, ומזכיר לי את ערב הבעלים שעשינו בגן לקראת יום האישה המתקרב... מטבח העץ שנקנה בסכום לא מבוטל שלא היה מבייש מטבח ביתי חדש. אותו קניתי לגן ובאותה ההזדמנות, החלפתי את הוילונות שכיסו את מדפי המטבח הפרטי שלי.... כמה צחקתי על עצמי ... ציור הקיר ליד חדר השירותים... ציור שצוייר על ידי האישה שאיתי כבר 17 שנים. היחיד שנשמר מבין כל הציורים שלה. תמיד דאגנו לצבוע את הקיר בעדינות ממש מסביבו.
הספרייה האהובה שלי... כמה סיפורים, המחזות, צחוקים את טומנת בחובך.
זו ההתחלה של הסוף.
17 שנים שאני יודעת בדיוק מתי יוצא כל חג וערב חג, 17 שנים שאני מגיעה בכל אחד בספטמבר, אחרי לילה ללא שינה, מלאת אנרגיה, התרגשות ותחושת התחדשות. 17 שנים שבהן אני מייבבת מחודש יוני בערך, כי אני מרגישה תחושה של פרידה. 
ועכשיו מה ? 
איך שלא מנסה להרגיע את עצמי, זה עובד לי לרגעים ספורים בלבד. עכשיו אני מבינה. זה הזמן להפסיק להתנגד. לקבל את הסופיות הזו בהבנה. לאפשר לרגשות לצוף, להציף אותי לרגעים, לעבד אותם, לקחת נשימה, ו.............. לראות התחלה חדשה. אני לא שם. הסוף הזה השנה מורכב לי מדי. צעד צעד. אתמודד עם הסוף ואז אתפנה להתחלה...
תמונה אחרונה מדלת הגן וזהו. 
עוד סיבוב אחרון בשירותים לוודא שהכל שם נקי,מכבה מזגן, אורות, מבט אחרון וסוגרת אחריי את הדלת. כולי נוזלת. פותחת את הדלת שוב. ניגשת למתקן הטישיו על הקיר ברחבת המפגש, שולפת אחד ועוד אחד ועוד אחד והנייר במתקן נגמר. ואני מתיישבת על הספסל במפגש ומתפרקת.

שבת מחבקת לכולנו,
נעמי