כתבו לידברו איתי

שיתוף של אהבה 15.7.17

שיתוף של אהבה 15.7.17


שיתוף של אהבה
בחמישי האחרון חגגנו מסיבות סיום. השעון צילצל בבוקר חמישי, התעוררתי מיד לישיבה. הלב דפק בעוצמה ובקושי הסדרתי נשימה. הערב מסיבות סיום. 
שתיתי קפה, ויתרתי על סיגריה כי עדיין בקושי נשמתי. יצאתי לגן. אפרוק עם הילדים את ההתרגשות. 
עשינו יחד מפגש, שוחחנו על המסיבה בערב, עשינו הצגה ביחד, קצת שיחקנו, אכלנו ואז שוב מפגש. בשיחה הפעם החבר שלי מהשיתוף שעבר שאל אותי האם נתראה אחרי המסיבה. אמרתי וודאי. ואז חבר אחר שאל אם כולנו הולכים לגן חובה, עניתי שכן. ואז נשאלתי לאן אני הולכת ? וכאן נחנקתי. אני אהיה בבייבי, עניתי. "הגן נסגר, נכון נעמי ?" נכון עניתי במחנק. "אז אולי תבואי איתי לגן חובה ?" אולי אבוא לבקר אמרתי. השיחה בזך הכל היתה רגועה. הצלחתי לשרוד אותה לחא בכי. 
העמסתי כסאות ונסעתי למתנ"ס. משם הביתה. התקלחתי ונשכבתי על הספה. מיותר לציין שלא יכולתי לאכול כלום ובטח שלא להירדם. פשוט נשכבתי לנוח. אבל המוח שלי, לא שקט. תמונות רצות, מחשבות, על הערב על בכלל.... "שימי לב לנשימות. זה הכל. הקשיבי לנשימות של עצמך " - נזכרתי בסרטון שמסביר איך עושים יוגה . אז נשמתי. ושמתי לב. ונרגעתי. ואז רגע קל של חוסר תשומת לב לנשימות והמחשבות מסתננות והדופק מואץ ןהנשימות לא סדורות ו...שוב... לנשום. טוב די. אני הולכת להתקלח. 
מתקלחת, שרית חדד ברקע, "פריחה במרצדס" ואני מנסה להכינס לקצב .... כמעט ומגיעה לפזמון ואז יורדות דמעות. אוף. נו טוב , נכנסתי להתקלח ממש מוקדם. מאפשרת כמה דקות לעצמי להיות בעצב, בפרידה,בסופיות של האירוע הזה, כדי שלא אתפרק שם מול כולם. לא מתביישת, פשוט לא מתאים. גם הורים וגם ילדים. ואז הוא יוצא ממני הבכי הכואב הזה, כמו של ילדים, עם קול.... ואז השעון מצלצל. הגיע הזמן להתעורר, כלומר כשעוד התכוונתי לנוח.... 
יוצאת מהמקלחת, אוסף מוסיקה מרימה בנייד ומתחילה להתארגן. כל עוד אני עסוקה במשהו, אני לא חושבת על זה. 
הגעתי למסיבה. הכל כבר מאורגן ומסודר. הילדים וההורים נכנסים. באופן מפתיע ובלתי צפוי, מגיעים ללא אחים, ללא אורחים. כבוד. 
מסיבת המתבגרים עוברת בקלילות והנאה. החברים באנרגיות מצויינות, גם ההורים והצוות. פשוט תענוג. 
בין מסיבה למסיבה יש לי 20 דק' מרווח נשימה. שוב לא מצליחה לעשן... הנשימות קצובות מדי. קצרות מדי. נכנסת לאולם, הכסאות מסודרים, המזגנים מצננים את החדר. עוד מעט ייכנסו הורים ויכבו חלק מהם. ואני אדליק ואבקש מהם לא לכבות יותר כי זה מה שמחזיק אותי... 
היברים שלי מגיעים. מצליחים להיפרד מהילדים בכניסה לאולם. החברים שלי נכנסים נרגשים. יפים כל כך. חגיגיים . אני מרחפת כל המסיבה ביניהם. מסדרת סרט על הראש, מחזירה אביזר שנפל, מסובבת חגורה, מצרפת חבר למעגל, מעודדת חבר להצטרף, מרגיעה חברה נרגשת ממש, והכל תוך כדי ריחוף. ממש לא מרגישה את כפות הרגליים שלי דורכות על הקרקע. וברקע כבר מתחיל להתנגן שיר הסיום. זהו. המסיבה נגמרת. כמעט כמו בחתונה. האירוע מסתיים ואז אתה קולט שהתחתנת... והנ אני עומדת שם מאחורי כל הקבוצה, שרה יחד איתם ולא בוכה. לא מתפרקת. הכל מצויין . 
החברים חוזרים למקומות, זמן תודות וחלוקת מתנות. אחת האמהות מבקשת 3 דקות. 
היא מגיעה ונעמדת לידי. בידה מתנה וברכה. היא מתחילה להקריא ונחנקת. אני מתחילה לשחרר את הדמעות. לא מייבבת, לא משמיעה קולות. דומעת . נרגשת לשמע המילים החמות שנשמעות ומלטפות את נשמתי. הקבוצה שלי. הם יצרו עבורי אלבום. אלבום עבודת יד. בכל עמוד ברכה מעומק הלב של כל משפחה ומסביבה תמונות של החברים שלי איתי ובנפרד. אלבום מדהים מלא באהבה, מושקע ויצירתי כל כך. ארבעה חודשים היא עובדת על זה. כולם שיתפו פעולה. כולם השקיעו וכתבו מן הלב. התמונות נבחרו בקפידה והכל נעשה בשקט. בהפתעה גמורה. 
נרגשת חיבקתי והודיתי על המתנה שקיבלתי. התיישבתי, נשמתי עמוק והזמנתי את חבריי בזה אחר זה לקבל את המתנה שלהם. הם רצו אליי בזה אחר זה. 35 חיבוקים חמים שהסתירו מיליון דמעות שלי. ואז כשסייימתי לחלק את כל המתנות, רץ אלי חבר שלי בבכי . "נעמי, אני לא רוצה להיפרד. אני אתגעגע אלייך. אני אוהב אותך. אני רוצה לבוא רק אלייך כל הזמן. " 
חבקתי אותו חזק. בכינו דקה או שתיים יחד. "זה באמת קשה להיפרד. עצוב. גם לי עצוב. בוא ננשום רגע. יש לנו עוד כמה ימים יחד. נפרד לאט לאט. ותמיד נוכל להפגש " 
אם אמא שלו לא היתה מפרסמת את התמונה לפני, לא הייתי מעזה.... אבל רק משום שאת כתבת קודם שתמונה שווה אלף מילים.... לי יש מילים לתאר אותה. ובחרתי להשתמש בהן....
איזה אושר וכמה אהבה . סיום. אני יודעת. ובכל זאת. מרגש ומתוק מדבש. 
תודה על הזכות להיות להעניק ולקבל לאורך השנים.
תודה משפחת קטנטנים
הורים וילדים