כתבו לידברו איתי

שיתוף של גאווה 8.6.17

שיתוף של גאווה 8.6.17


שיתוף של גאווה

אני מניחה שכולכם כבר יודעים שאני חלק מהקהילה. לסבית, גאה, חיה בזוגיות כבר 17 שנים , רוב הזמן באושר , אמא לשתי מתבגרות אהובות.

אני לא זוכרת שאי פעם שיתפתי בסיפור האישי שלי... כנראה שלא. לקראת גיל 40 אומרים שאנחנו משתנים. משבר גיל ה40 קוראים לזה. אני חווה משהו אחר. משבר ? לא נראה לי... 

בכל מקרה, אני את אשתי פגשתי באופן בלתי צפוי ממש אצל אמא שלי בבית. היא באה אליה עם חברה טובה של אמא שלי ואני הגעתי מהעבודה לאסוף את רוני הבת שלי. שלום מהיר, נעים מאוד, נשיקה לאבא, אוספת את רוני ובורחת מהר לפני שאמא שלי מביטה בי את המבט של "פעם אחרונה כן ?! תבינו, הייתי חד הורית, שעות נוספות בעבודה לא היו בכלל סימן שאלה. כשהתאפשר, יותר משמחתי להשאר. רק שאמא שלי כבר התעייפה.... כחלק בלתי נפרד מהעזרה שלה באותה העת, היא היתה אוספת את רוני מהמעון אליה הביתה ומטפלת בה עד שהגעתי . באותו הזמן, אבי ז"ל חלה. תקופה קשה מאוד. שנה אחרונה של חולי. והיא טיפלה ברוני ובו בבית. אפשר להבין את ההתשה.

ובאחד מאותם הימים, היתה שם ריקי עם חנה ז"ל. ישבו יחד סביב השולחן. לא התעכבתי. נכנסתי. יצאתי. 

חודש לאחר מכן, אבי נפטר. ריקי הגיעה לשבעה לנחם. ישבנו, קשקשנו. היא הזמינה אותי אליה "כשכל זה יגמר" . כאן חשוב לעצור רגע. היא טוענת שהיא התכוונה באופן כללי. אני התקשרתי מיד כשהשבעה נגמרה. למה ? לא יודעת. אולי כי אחרי השבעה היתה בי ריקנות, רציתי לברוח, זכרתי שהיה לי נעים איתה, ממש לא ממקום זוגי. מי חשב בכלל שאני - הכי סטרייטית שיש- בעניין ?!?!

אז התקשרתי, והיא הזמינה אותי לבוא אליה ובערב ללכת יחד לחנה לארוחת ערב. הגעתי עם הרכב של אמא שלי, כמובן. עד לנתניה. פיאט פונטו כחולה, בלי רדיו-דיסק או רדיו בכלל.... אבל, עם רדיו קטן כזה של פיקניקים ורמקולים קטנים מחוברים בכבלים. כזה של פעם. לפני 17 שנה...

בדרך התרגשתי. מהכל וכנראה גם ממנה. מהמפגש איתה. רק שאז, לא הבנתי את זה. 

הגעתי אליה לקראת ערב. נכנסתי אליה הביתה. בית קרקע מקסים עם גינה, כלב מדהים העונה לשם גיזמו, תוכי העונה לשם ארמנדו - כשאני אומרת עונה, אני מתכוונת לזה. שניהם מאולפים למשעי. רמות אילוף של תוכי קוקוטייל רוקד למשמע שריקה מיוחדת, עף אליה מהכלוב שלו למשמע שריקה אחרת, והכלב ... איזה כלב... 

בכל מקרה,  בבית ריח של נקיון. היא מזמינה אותי פנימה : "בבקשה, היכנסי, ההורים לא בבית. השאירו לי דירה ריקה. אפשר להשתגע... " 

ברור שהבית שלה ואין שום הורים ברקע, וזו היתה דרכה לקבל אותי. הקסימה אותי מייד. 

נכנסתי, התיישבתי על הספה. 

"תראי, היה לי שבוע משוגע. אני מעדיפה להשאר כאן ולהזמין משהו. אני אסביר לך איך להגיע לחנה, אם תרצי" 

"לא", עניתי מייד." אני אשמח להשאר"

הלכתי לחדר, החלפתי מבגדי ארוחת ערב ועקבים לפיג'מה, והלב שלי התחיל להלום. האמת, שעכשיו כשאני נזכרת בזה, ליבי הולם בי.  ישבנו, צפינו יחד ב"רק בישראל", צחקנו, דיברנו, שיחות עמוקות, של נשים, השעות עברו במהירות, באיזשהו שלב, כשאכלנו, התיישבנו על הרצפה. קרובות יותר אחת לשניה. לא הבנתי מה קורה לי. אני מדברת איתה אבל לא שומעת מילה ממה שהיא אומרת. עסוקה בעיניים שלה, באף הקטן, בחיוך השובה, בשיער, בצוואר, באופן שבו היא נושפת את העשן בזמן שמעשנת, לא מאמינה על עצמי שאני משתדלת ממש לרתק אותה. מספרת הכל על עצמי. מציגה חלקים מחיי בפניה. מצחיקה אותה, מרגשת אותה לרגעים... ואז, לקראת זריחה, היא שאלה אותי מה הייתי הכי רוצה בעולם עכשיו ? 

לנשק אותך, עניתי. 

ונישקתי.

והסתחררתי.

והתאהבתי.

ומאז, כבר 17 שנים של יחד. משפחה, עסקים, טלטלות, ילדות, חיים אינטנסיביים מאוד של יחד. 17 שנים בהן אנחנו חיות יחד 24/7. עובדות יחד, בונות יחד, נרעשות יחד, נרגשות יחד, מקימות בית ומשפחה, מגדלות בנות, ומחזיקות חזק ידיים כשקשה.והיה קשה. היה קשה לי להבין בעצמי, קשה לספר למשפחה, להסביר לילדה בת 3.5 , להקים גן ולהיות שם הכי טובה שאני יכולה כדי שיתמקדו בי ולא בסיפורים עלי... כי למי ששאל, עניתי בכנות. פשוט לא דיברנו על זה ולא התנהגנו כזוג בעבודה. אז היה קשה, וברגעים הכי קשים החזקנו הכי חזק. 

בחרתי לשתף אתכם מאהבה ובאהבה. כי אנחנו בסך הכל סיפור אופטימי. ובכל שנותינו המשותפות, נתקלנו בתגובה אחת בלבד של משפחה בגן ש"גילתה" שריקי ואני זוג, ( כאילו שהסתרנו את זה ממישהו...אולי הייתי צריכה לשנות את השלט בגן מ"קטנטנים גנים ובי"ס להורים בהנהלת נעמי גלילי" ל"קטנטנים גנים ובי"ס להורים בהנהלת נעמי גלילי הלסבית)  והחליטה שהיא בוחרת עבור בנותיה חינוך מסורתי יותר. ביום המשפחה, אני מספרת לחברים שלנו על סוגים שונים של משפחות ומביאה אותנו כדוגמא, ולה זה לא התאים. איתה הברכה. היו כמה הורים שסיפרו לי  שכשהיו מדברים על הגן היו מכנים אותו "הגן של הלסביות" ,אבל זהו. אמיתי. כל המשפחות שלנו לאורך השנים חבקו אותנו באהבה ובקבלה אינסופית,לא מעט הורים בכלל לא ידעו ואז אחרי לא מעט שנים, כשהבינו בטעות בשיחה מקרית, צחקו מזה. הגנים שלנו עובדים בזכותנו ולא בצל החד מיניות. וקרית ביאליק היא לא תל אביב. אז שאפו . 

אני משתפת כי אני מאמינה באהבה. אני מאמינה באמת. אני מאמינה בנו. 

אני משתפת גם כי אני פונה מכאן לנשים שנמצאות כעת במערבולת עם עצמן ומתחילות להבין שאולי, רק אולי, לא היה להן מספיק זמן או פנאי או אפשרות לבדוק עם עצמן מי הן באמת. לחיים יש מה להציע לכן 

אני חלילה לא מעודדת כאן אף אחת לעבור צד , ואהיה כנה ואספר שהחיים כזוג נשים מאתגרים לא פחות. לי, זה התאים כמו כפפה ליד.

 לסבית ? כנראה. אוהבת נשים ? כנראה. מה וודאי ? אני אוהבת את ריקי. 

אני מאמינה בכל ליבי שאצליח להגיע ולגעת בעזרת במילים שלי לאלה מכם שחשבו עד עכשיו קצת אחרת על זוגיות חד מינית. כי אהבה היא אהבה היא אהבה.

ומותק, אל תכעסי עלי ששיתפתי. זו התרומה שלי לקהילה 

סופשבוע גאווה לכם, 

וחג שמייח לכל אהוביי בקהילה ומחוצה לה 

נעמי