כתבו לידברו איתי

שיתוף של שבת 24.03.17

שיתוף של שבת 24.03.17


שיתוף של שבת מאת ילדים פדחנים...
השבוע עיקר העניין שלי סבב סביב פדיחות של ילדים. חייבת לשתף בדוגמאות, כי ילדים הם אכן התסריטאים הטובים בעולם.
למשל הודעה מהסוג הזה : "נעמי יקרה,  
החלטנו לתרום את המיטה של בתי הבכורה אז פרסמתי אותה בפייסבוק
התקשר אליי מישהו תיאמנו לשעה 13:30 
הבחור הנחמד הגיע עם חבר לאסוף את המיטה.. בעודם סוחבים אותה לכיוון הדלת יצא בני הצעיר ( בן 6)  אליהם ואומר להם ״אנחנו אוהבים לתרום לעניים״
באותו הרגע היה בא לי שהאדמה תיפתח ותבלע אותי!!!!!
לכי תחנכי אותם ..."
או סיפור משעשע שספרה לי אם חד הורית השבוע, היא ניגשת עם ביתה בת ה 3 לסניף משרד השיכון בו היא אמורה להגיש בקשה לסיוע בשכר דירה, כפי שמגיע לה כחד הורית. בעודה יושבת שם ועונה לשאלות הפקידה, אומרת לה הקטנה :"אמא, אני רעבה" . "בסדר מתוקה, כשנסיים כאן נלך לאכול" . 
"אני רוצה במסעדה", מוסיפה הקטנה 
"פלפלייה" עונה לה האמא
"מ ס ע ד ה " קוראת הקטנה בקול. 
"בסדר, בסדר" 
"היא קוראת לפלאפל ליד הבית "מסעדה", הסבירה בהתנצלות. אחרת מה היא עושה שם ומבקשת סיוע ???
והאחרון שממנו נקרעתי מצחוק, וצירפתי את התמונה שנשלחה - "אמא, תפתחי לי את הסוכריה. אני לא מצליח" ( בן שנתיים ורבע אחרי חיטוט ארוך ויסודי במגירה של אמא, מגיש קונדום ארוז)...
אז מה עושים באמת כשילדים עושים לנו כאלה בושות ??? 
מתחברים לאומץ להיות בלתי מושלמים ( דרייקורס), לוקחים נשימה ומתפדחים בהתאם... 
רעיון גיוס האומץ לעמוד מלאי גאווה מול מצקצקי הלשונות למיניהם, הוא אדיר. קשה מאוד ליישום, אך ברגע שמבינים את הרעיון לעומק, ומצליחים לעשות את התפנית המחשבתית - ההקלה יקרה מפז. 
אכן לא פשוט לגייס כוחות ולהתחבר לחלקים הפחות אטרקטיביים שלנו. החלקים בהם אנחנו מדברים שטויות, עושים מעשים ללא מחשבה תחילה. כולנו היינו רוצים להיות מחושבים בכל זמן נתון. לענות את התשובות המתאימות ו"הנכונות" תמיד. להיות שם הורים מגובשים, בני זוג מכבדים ואוהבים אבל זה לא אנושי. לטעות, לעומת זאת, זה אנושי. למחול ולסלוח - בעיקר לעצמנו ואז גם לאחרים, קצת יותר קשה. בחיפושיי אחרי אותה סליחה מדוברת, נתקלתי במשפט "אני בן אדם, ודבר אנושי אינו זר לי". המשפט הזה חלחל בי כל כך חזק. מחה באחת את כל מימד ההפתעה והשוק מהתנהגות של אחרים - אפילו כלפי , ועזר בהבנה וקבלה מלאה. זה לא אומר שלא קיטרתי בדרך ... - גם זה צורך גדול שלי שחייב לבוא לידי ביטוי... רק שהיום אני יותר ויותר מוצאת את הדרך לתווך את הצורך הזה ל"חוץ". 
מזמינה אתכם השבת להתנסות באומץ להיות בלתי מושלמים."לפשל", "לטעות"  בעצמכם ולסלוח. לעצמכם ולסביבה. 
כי לחיות בבית שבו אין דוגמא אנושית לטעות, עלול לייצר אוירה של פרפקציוניזם. וזו אוירה שמאוד קשה לחיות בה.
שלכם, 
נעמי
פרפקציוניסטית במיל