כתבו לידברו איתי

שיתוף של שבת 03.03

שיתוף של שבת 03.03.17


וואוו שבת ! כמה טוב שבאת !
השבוע הזה היה אחד המאתגרים עבורי. לא פחות. 
הוא התחיל בהודעת ווטסאפ בזו הלשון :  "ערב טוב נעמי,  למען גילוי נאות ברצוננו להביא לתשומת ליבך כי אנו נפעל על פי חוק למנוע את הפעלת גן הילדים שבבעלותך הנמצא ברחוב זבולון 12 קרית ביאליק.   מציינת הודעה זו לפני הגעת מועד הרישום לשנה הבאה , עקב הרצון לאפשר לך זמן בכדי למצוא חלופה.  מאחלים לך הצלחה ופרנסה בשפע!" (זהות השולחים לא מעניינת)
אז לאלה מכם שלא מעורבים, הגן שלי נקלע לסכסוך בין שכנים, תרתי משמע. 16 שנים שאני שם. בין מעבר על שטח פרטי של שכן אחד ומרפסת של שכן אחר. כרגע, הסכסוך בין שתי המשפחות בשיאו, ואני באמצע. לא קשורה בשום דרך, ובכל זאת, זה התדרדר לפסים כל כך נמוכים שכנראה לא נותר להם אלא להסתכסך דרכי. 
האמת, לא האמנתי שיפעלו . יש בינינו יחסים טובים לאורך השנים. רציתי לחשוב שיתגברו, שיסתדרו, שלא יערבו אותי. אז רציתי... ועכשיו הרשיון של הגן הבוגר על תנאי, ואני אמורה לעדכן 32 משפחות שבחרו בי ובגן שלי בשנה הבאה, שידאגו לחלופה. נכון שאין עוד החלטה בעניין, ושהמשפט יתקיים רק ביוני. נכון שיכול להיות שהכל לשווא ואיש לא יזיז אותי ממקומי. אבל אני לא יכולה או מוכנה להשאיר 32 ילדים ללא מסגרת. 
ואז זה היכה בי. המחשבה הכואבת כל כך שכנראה שבסוף השנה הזו, אני "מחזירה את התיק והולכת הביתה". אני. ואז ברגע בו הרגשתי את המהלומה בראשי, רגע אחד לפני פרץ דמעות שהרגשתי שחונק את גרוני, התחיל מסע ההרגעה שלי את עצמי :
אין לך מה לדאוג
אף אחד לא ייגרש אותך אחרי 16 שנים
ההורים יחזרו
יש לך את ה"בייבי"
לאנשים טובים קורים דברים טובים
הכל יהיה בסדר
והדמעות החלו זולגות, התחלפו ביבבות ואלה הפכו לפרץ בכי . אבל כזה עם קול. כזה שלא בכיתי מאז שאבי ז"ל נפטר. והתחלפו תמונות בראשי של כל החברים שלי לאורך השנים, של המשחקים שלי, של ההצגות, השירים, החיבוקים, האהבה. האהבה הזאת שאין לה תחליף בעולם הזה. אהבה טהורה, זכה ורכה של ילדים . אהבה כנה ואמיתית. נשמות טהורות שעדיין לא משחקות בעולם של הגדולים. נשמות טובות שאין בכוונתם לפגוע או להרע. שהחיוך שלהן אמיתי. וגם העצב. וגם הכעס. הכל כל כך ישיר וטבעי ובלתי אמצעי. נקי וחף מגינונים. לא מתנשא, או מבקר או שופט. סולח. מקבל. אוהב. רבים וסולחים. נשיקה מעבירה כל כאב. חיבוק זה טבעי ומחזק. איזה עולם. החלק הטהור של היום שלי. עולם.
ושוב מנסה להרגיע, יהיה בסדר, האהבה תנצח, אולי זה הזמן שלך לפרוח כמנהלת צוות בבייבי , אולי זה ימלא אותך, יהיו עוד ילדים בסביבתך, שום דבר לא סופי, הכל יהיה בסדר, ה כ ל !
אז ביקשתי מריקי שתנהל את השיחות עם ההורים. החלטתי שאני על זה לא חושבת יותר. מנצלת כל רגע שנשאר לי . חיה את ההווה. את עכשיו. לא מוכנה לחשוב על זה. לא מוכנה שהמחשבה הזו תשבש או תנהל אותי. מאמינה בטוב וחיה את עכשיו. 
כשחזרתי הביתה מלאת אנרגיה מסדנה, ידעתי שריקי העבירה את יומה בשיחות אישיות עם ההורים. התיישבתי לידה עם בקבוק מים וביקשתי שתספר לי. ושוב בכיתי. את הכאב שלי ושל ההורים. בכיתי את ההלם. את התגובות. את הרצון של כולם לעזור בכל דרך : ייעוץ משפטי,מציאת מבנה חלופי,מכתב למשרד החינוך,שיחה עם כותבת ההודעה, היתה אפילו אמא שהתקשרה והציעה לשבור את קירות ביתה ולפתוח לי גן אצלה בבית... ואחת שהציעה  בצחוק לשבור את כותבת ההודעה....
צחקתי . צחקתי ובכיתי. אוף. די. למה ? כי מה ? !  נו טוב. די. זה לא משנה עכשיו. בעוד יומיים נחגוג את יום המשפחה . אני חייבת להתאפס על עצמי. אין מצב שאני עומדת שם ולא מנתקת את עצמי. אין מצב שאני נגררת לשיחות עם הורים. אין מצב שמישהו נוגע לי בפצע הכואב והמדמם הזה. אני מתכוונת לחבוש אותו חזק ונקי. שאיש לא יראה שכואב לי. שאף אחד לא ינסה לבוא ולהרגיע. רק ממבט אמפאטי אני מסוגלת לבכות. זה יום חג ואני לא מתכוונת לתת לכאב הזה מקום שם. אעמוד שם ואחגוג את המשפחה שיש לי. אחגוג את עכשיו. ואם אצטרך להפרד, ארשה לעצמי להפרד בסוף השנה. עד יולי יש עוד זמן. 
צריכה לעצור רגע. לקחת נשימה. אפשר רגע? רגע שהעולם הזה יעצור ויאפשר לי לנשום ? 
עוצרת. עכשיו. נושמת. עד 4 נשימה, עד 6 שאיפה. ושוב. ושוב. ושוב. ושוב. הדופק מסתדר. הכל יסתדר. הכל לטובה.
שבת של אנרגיות טובות.
נעמי
*השיתוף נכתב בשבוע שעבר, לפני יום המשפחה.