כתבו לידברו איתי

שיתוף של שבת 03.02.17

שיתוף של שבת 03.02.17


האמת שהרגשתי בשבועות האחרונים כאילו מישהו מנסה לאתגר אותי באופן מיוחד. לא פעם הרמתי עייני השמימה ושמעתי את עצמי אומרת משפטים תלושים לגמרי ממני.... "שבת, מה קורה? מתי תבואי כבר ????", "אלוהים, מה נהיה ??? רק אני פה? אין לך עוד עיסוקים ?"

"בא לי לפתוח את הפה ולקפוץ מעצמי החוצה" ועוד מיני מינים של הברקות, ששמחתי כל כך שכשהן הבליחו מפי, הן נשמעו רק על ידי הקרובים לי מכל. לא שהם לא הביטו בי בתימהון קל- אחרי הכל, אני ידועה כבעלת כוחות על שלא נפגעת מכלום. אישה חזקה. אז שאני אשבר ? 

אז לא. לא נשברתי. לא ממש. פשוט מן עומס כזה שלא מרפה. כאילו בכל בוקר אני עושה מאמצים להשיב לעצמי חיוך ומחשבות חיוביות, ומישהו שם עושה מאמצים בלתי נלאים למחוק לי אותו. נו טוב, זה היה הקול הקורבני שלי. קצת רחמים עצמיים לא הזיקו לאף אחד, כל עוד המינונים מתאימים, והדעת צלולה. 

אז מה בכל זאת היה שם שעזר לי לצלוח את התקופה הזו ( ואני מסכמת אותה כאילו יש לי שליטה...) ? 

אני מכורה למסרים. משפטי חוזקה. סרטונים בעלי ערך ומשמעות. אני מוצאת את עצמי לא פעם נאחזת באחד כזה כשקצת קשה או כשאני מחפשת הבהרה, תובנה, חיזוק. 

הרעיון הזה בסרטון של הבודהיזם פשוט הקסים אותי בפשטותו.  מודה שבהתחלה כשהקשבתי לו, חייכתי לעצמי. נכון. ברור שנכון. לקחתי והתחלתי ליישם. זה היה החלק הקשה יותר. 

אני שהכי טבעי לי להיות בדאגה מתמדת שהכל יהיה בסדר ושכולם יהיו מרוצים. אני, שכולי בעשייה תמידית למען כל הקהל איתו אני באה במגע - ילדי הגן, הוריהם, הורים בסדנאות, קהל בהרצאות, צוותי חינוך שאני מדריכה. אני עושה הכל . כל שביכולתי כדי שהכל יהיה בסדר. ואז המציאות. והיא טופחת ולא פעם על פני, עם תוכניות משלה. ותחייכי. ותקסימי. ותפני את המיכל שלך כי זה המקצוע. בזה בחרת. להיות בנתינה מתמדת כל יום כל היום. ובאמת שאני מקבלת יותר ממה שאני נותנת. באמת. כל חיוך של ילד, ידיים מושטות לקראתי, מילה טובה מהורה, ממנהלת, זה עושה לי את היום. זה הדלק שלי. אבל כשנערמות בעיות שאין לי עליהן שליטה... אז אני מרגישה את הגוף שלי במאמץ יתר. האפשרות של "להתמסכן" לא קיימת אצלי. מזמן למדתי להקציב לעצמי זמן. "זמן קורבן" - פרק זמן של בין 10 דקות לשעה בו אני מרשה לעצמי לבכות, לגדף, להתקרבן, לחפש ולמצוא אשמים ( שהם לא אני כמובן), להחליט ש"לא בא לי", וש"אני המחליטה" , ככה עוברת מנעד של רגשות מכאב דרך כעס עד שהטיימר מצלצל. לפי פרק הזמן שהוקצב ובהתאם למצב. השעון מסיים ואני מסכמת את שעת המסכנות שלי באיזה משפט או תובנה שעוזרים לי להתקדם, להמשיך.  מסכמת ופונה לחיים. רק שהפעם, המשפט הזה ממש ליווה אותי כל השבוע. ובכל יום הרגשתי איך אני מאתגרת את עצמי שלא לדאוג. ההבנה הזו שאני רוב הזמן בדאגת יתר, והשאלה/תובנה של הנזיר : "אז למה לדאוג ? " השקופית הכל כך פשוטה להבנה ועם זאת כך קשה ליישום ליוותה אותי. ולרגעים עניתי לי והתווכחתי ביני וביני עם הרעיון - מה זאת אומרת why worry ???? יש מליון סיבות לדאוג. ובכל זאת, משהו בקול שלו, בפניו, בהבטחה שלו : "כשלוקחים את הרעיון הזה לחיים, החיים משתנים. אני מבטיח" ( תרגום חופשי). 

אז החלטתי לקחת בשתי ידיים. הנזיר הזה הקסים אותי . אז לפחות לשבוע הזה, ועד לרעיון הבא שיקסים אותי, אני איתו.   

 מזמינה גם אתכם....

ומאחלת לנו שבת שלום שלום פנימי

נעמי

לשיתופים נוספים כנסו