כתבו לידברו איתי

האחד בספטמבר שלי

האחד בספטמבר שלי


מקס סטוק, איקאה, הום סנטר, מברגה, מקדחה, צבע, משחקים, תיבות, ריהוט גן, ומספר ספקים שבעת ובעונה אחת עונים לי : "מה כפרה, למה כועסת? למה בעצבים? מחר כפרה. תהיי רגועה. הכל בסדר" ומי לעזאזל נרגע כשאומרים לו "תירגע"?!?! וכמה חוסר הבנה שאני צריכה להכיל כשיש לי צוות שלם שמגיע לגן יום אחרי יום ומנקה בכל פעם פינה אחרת שהשיפוצניק הסטלן הגיע אליה ???? איזה חוסר יעילות ! להתפוצץ !!! היום הגורלי הולך ומתקרב, התאריך - 31 באוגוסט, השעה 16.00 בערך, טלפון מאמא מהגן, "איפה את נעמיל'ה ? לא הספקנו להפרד והילדים הכינו לך משהו " "אני בגן, אתם מוזמנים להגיע.אשמח להפסקה קלה... "

 

16.30, החברים שלי נכנסים. החבר שלי מגיש לי שקית אדומה ואומר :"אני הכנתי לך את הכל בעצמי" אני מוציאה את המסגרת מהשקית, והדמעות שוטפות את עיניי. "תודה על 4 שנים נפלאות. תודה שעזרת לי לפרוח" במסגרת עבודת יד של החבר שלי ( בן חמש וחצי) כפות ידיו בגואש בצורת פרח. אני מתקשה להירגע... עם כל הזיעה והאיכסה, הוא מחבק אותי . אהבה ללא תנאי. אין דברים כאלה. קבענו להפגש בבר מצווה בטיול משותף לאפריקה... אבל זה כבר סיפור אחר . נפרדת בדמעות , נושמת נשימה עמוקה וחוזרת לקרצף...עם הלשון בחוץ, ב 31 באוגוסט , בשעה 20.00 , מעבירה שטיפה אחרונה בגן בעצמי, נכנסת לאוטו, משם למעלית ושם הבבואה שלי מביטה בי נוכחה דרך המראה. אלוהים איך שאני נראית. מסריחה מצבע, טרפנטין ומה לא , השיער אסוף בגולגול מזעזע והקצוות נוטפות זיעה. אל אלוהים אם איזה שכן עולה איתי עכשיו במעלית....

מעיפה נעליים בכניסה לבית, נכנסת למקלחת אחוזת בעטה כמי שראתה רוח רפאים , ומתקרצפת . יוצאת מהמקלחת, מקליטה סרטון בו אני מברכת את החברים שלי ( מרשה לעצמי להצטלם בלי איפור - הם אוהבים אותי בכל מצב) ושולחת.הסרטון עוד לא ירד והטלפון מצלצל. על הצג מספר מוכר של אמא מהגן. אני עונה. "הלו, נעמי?" אני מיד מזהה את הקול, זה עוד חבר טוב שלי מהגן. לא האמא. הוא הולך מחר לגן חובה. אני גידלתי אותו מגיל 4 חודשים. חמש וחצי שנים שהילד הזה חלק ממני ומחר בבוקר, זה יהיה הבוקר הראשון בו החיוך שלו לא יפגוש את פני. הבוקר הראשון בו לא אחבק אותו בשיר החיבוקים. אני זה הבית הנוסף של הילד הזה מאז שפקח את עיניו. למושג "גן" עבורו, ישנה רק פרשנות אחת. הגן שלי. מי יחבק אותו מחר? מי יידע כמה אהבה יש בו? כמה מהר תזהה הגננת הזו את כל העוצמות שיש בו? כמה משמעות הוא יקבל שם? כל המחשבות הללו הציפו אותי ב"הלו, נעמי?" קטן אחד והדמעות התחילו לשטוף את פני. כמעט ולא הצלחתי לגייס את עצמי לענות. 

"את בוכה ?" הוא שואל , "כן ******, אני קצת מתרגשת עכשיו. אתה מכיר אותי, נכון? אתה יודע שכשאני מתרגשת אני בוכה" . צחוק בעבר השני של הקו... "אני יודע. את מצחיקה אותי. התקשרתי להגיד לך שאני מתגעגע אלייך ובהצלחה" בכי , בכי, בכי...( שלי כמובן).. "גם אני אוהבת אותך מתוק." 

מזל שהייתי על ספיקר, הצלחתי לשמוע את ההורים שלו נקרעים עליי מצחוק .... "מה היא בוכה ?" שאל שם האבא, והחבר שלי צחק. 

"אבא שלי מסתלבט עלייך קצת" ... באמת מזל שהם היו שם כי אחרת אני לא ממש יודעת מי היה יכול לחזק אותו שם ברגעים האלה... או אותי...

ועכשיו, כשניתקנו, אני מתחילה לקבל תגובות על הברכה ששלחתי . כמה אהבה . כמה קשה הפרידה. איזה מקצוע בחרתי לי. להיקשר, לשחרר, להתאהב, לשלוח באהבה...

הלכתי לישון בכאב מהול בהתרגשות לקראת מחר. היכרות עם חברים חדשים, מפגש מחודש עם חברים וותיקים. נרדמתי כשבראשי מהדהדת השאלה ( שנשאלת בכל שנה באותו התאריך בדיוק) האם גם השנה אתאהב באותן עוצמות? קצת מזכיר אמא ששואלת את עצמה בהריון שני אם תאהב את ילדה כמו שהיא אוהבת את בכורה ... האם זה בכלל אפשרי ??? 

אז היום, בקבלת שבת בגן, זה קרה לי שוב. אני שרה ( בליווי מערכת, כמובן . יש לי קול של צפרדע.. ) עם הילדים את השיר/תפילה "מלאכי השלום" . בעודי עוברת עם מטפחת ומלטפת את ראשי הילדים , מקדישה להם בכל הכוונה את השיר - כי הם המלאכים שלי, אני נעצרת נפעמת מול חבר חדש ששר את השיר מעומק הלב והנשמה. כולו התכוונות, מנענע ראשו בהנאה, מביט אל תוך עיניי , שר מתנועע ומחייך. ואני ? לא יכולה להתיק מבטי ממנו. מתיישבת מייד בישיבה שפופה מולו ושרה איתו מכל הלב. 

זהו. התאהבתי . ודמעתי. ונרגעתי. כי ידעתי. ידעתי שגם הפעם זו הולכת להיות שנה מלאה באהבה. 

אני מודה לי על שהקשבתי לרחשי ליבי לפני 16 שנים , הלכתי נגד הרוח ונגד כל הסיכויים ופתחתי משפחתון עם הסמכה של מטפלת בלבד. הגנים הללו הם הלב הפועם שלי. 

שתהה זו שבת מנוחה.


מחפשים, בנוסף לכך, מידע בנוגע למריבות בין אחים? היכנסו לקישור המצורף ותוכלו ליהנות משירות של ייעוץ אונליין לבעיית מריבות בין אחים ושלל נושאים נוספים.