כתבו לידברו איתי

רוני מתגייסת

ביום ראשון הבת שלי מתגייסת באמת שקשה לי לעכל..


 

אני מביטה בה ולא מאמינה איך הזמן עף... איך התינוקת המתולתלת הזו, בעלת הלחיים הבשרניות והעיניים המחייכות תמיד הגיעה לגיל 18 !!!!

הבת שלי מתגייסת.

בעוד רגע אוכל לאמר שיש לי בת חיילת.

לי.

???????!!!!!!!!!!!!!

סליחה על האנאלוגיה, אבל אומרים שיש רגעים כאלה בהם אתה רואה את כל החייך עוברים לנגד עינייך. להבדיל אלפי הבדלות, יש לי הבזקים של 18 השנים בהן היה לי העונג והזכות להיות אמה.

ולא שחדלתי או התפטרתי מתפקידי, חלילה. רק שגיוס לצה"ל הוא נקודה משמעותית מספיק כדי לעצור רגע, להניף כנפיים ולהביט ממעוף הציפור .

תינוקת יפהפיה, שמנמנה, חייכנית, מתולתלת, בעלת שמחת חיים תמידית , צחוק מתגלגל ובכי קורע לב.

אני זוכרת את עצמי מנסה להרדימך, ללא הועיל.... אני זוכרת אותך אוכלת עוגת גלידה בטיטול בלבד ומתענגת מכל ביס, אני זוכרת שבתות שלמות בקריון בהצגה-המבורגר-משחקיה וחוזר חלילה.

זוכרת את הפעם הראשונה בה שלחתי אותך לגן ובכיתי יום שלם...

אני זוכרת שבתות בהן עבדתי כליצנית בימי הולדת, ואת איתי, צמודה, לא תמיד מאפשרת לילד יום ההולדת לחגוג כי אני "אמא שלך ולא שלו !"

אני זוכרת אותך מופיעה בבגדי ריקוד שנה אחרי שנה, ואותי יושבת מלאת גאווה כטווס, לוחשת ביני ובין עצמי – ילדות מקסימות באמת, אבל רוני היא משהו אחר. היא הרקדנית הכי טובה....

אני זוכרת את עצמי מגיעה לחטיבה להיפגש עם מורה שלא כיבד אותך ולהפגיש אותו עם אמא אסרטיבית משהו, כמה שנים לאחר מכן, הגענו לתיכון יחד "לקבל בראש" מצוות חינוכי שלם... אני זוכרת שהתפעלתי מדרכך לבקש הזדמנות נוספת. אני זוכרת שקיבלת. הם האמינו בך, אני האמנתי בך, את האמנת בעצמך.

אני זוכרת את כולם מתפעלים ממך בסוף אותה שנה. אספת את עצמך ובחודשיים השלמת פערים עצומים ועמדת בכל ההתחייבויות.

החבר הראשון שלך, האהבה הראשונה שלך, הסיפורים הקצרים/ארוכים/מצחיקים/מפתיעים/כואבים.... כולם חקוקים בזכרוני.

אני שומרת לי אותם לרגעים שאינך לידי. נאבקת בכוח ברצון שלי לאסוף אותך לחיקי חזק ולא לשחרר. נאבקת כי אני יודעת שזהו זמנך.

אני זוכרת אותך עומדת מולי , כולך בת 4, כשאני חוזרת אחרי יום שלם בו חיפשתי לך שמלה לבנה לקבלת שבת לגן(מכסף שלא היה לי...)ובשיא הרצינות מודיעה לי : "אני את זה לא לובשת, בפעם הבאה אני מבקשת ממך שתקחי אותי לבחור בעצמי". אני זוכרת את מסע השכנועים-עצבים-כעסים-צעקות-בכי.... ואת בשלך. לא לובשת. כבר אז הייתי צריכה לנחש שבבגרותך תהיי הסטייליסטית שלי. (גילוי נאות : הבת שלי היא האחראית על הבגדים שאני לובשת בקבוצות ובסדנאות שאני מעבירה...בשנים האחרונות אני לא קונה בגד בלי התייעצות איתה, ואם כן, והיא מעקמת פרצוף – הבגד יוחלף במיידי)

אני זוכרת אותך עולה לכיתה א', זקופה וסקרנית.

 זוכרת שהגעת למצוות. זוכרת שרקדנו יחד...

זוכרת ?

"דברי עכשיו ילדה אני שומעת, 
כל העולם מקשיב למלמולך. 
דברי, מלאך שלי, אני יודעת 
שלא תמיד הקשיבו לקולך. "

את שומעת מבין המילים את דמעותיי?

היי שקטה יפה שלי. היי רגועה. אני כאן תמיד בשבילך. אלו דמעות של כאב ושמחה. דמעות של שחרור וברכת דרך.

היום, כשאני רואה אותך, אני יודעת שיש לך את הכלים להישמע. גם כשלא תמיד מקשיבים... אני סומכת עלייך. אני יודעת מה גידלתי.

מחמל נפשי, אהבת חיי,

אני מאחלת לך לזהור במלוא אורך בצבא, ומאחלת להם לזכות בו.

את יחידה ומיוחדת.

אני מאחלת לך לגדול כאדם, בעודי מודעת לכאבים הנלווים לגדילה...

מאחלת לך למצוא שייכות ולנצל את החוויה עד תומה, גם קצת בשבילי...

אני מאחלת לי שתבואי , תספרי לי ותתארי לפרטי פרטים את כל מה שאת חווה ובכך תאפשרי לי לחוות את הצבא דרכך...

והכי חשוב, בבקשה זכרי את בקשתי החוזרת ונשנית בכל פעם שאת יוצאת ואינך לידי – שמרי על עצמך ועל סובבייך.

זהו אהובה שלי, דרך קצת משונה לסכם 18 שנות אמהות והיריעה קצרה מלהכיל. ברור לי שלא כל הדרך הייתי אם המאה...ברור לי שישנם ועוד יהיו רגעים בהם תשאלי את עצמך אם:"אני רצינית?!"

במבט לאחור, ורק דרך עיניי, אני אומרת שעשיתי עבודה לא רעה. אפילו אגזים ואומר שהייתי די בסדר...למזלי, לא עשיתי זאת לבד.  מה שבטוח הוא שעשיתי כמיטב יכולתי, ואם את התוצאה של ההורות שלי, אני גאה בעצמי.

חזרי אלי בשלום.

כשמך כן את, השיר שלי.

וכדרכו של שיר , יש בך הכוח לרומם את נפשי .

שאי ברכה, אהובה.

אני כאן.

תמיד.

 אמא

  בפרקים הקודמים של הבלוג של נעמי גלילי


ל
מאמרים נוספים וחשובים בנושא הורות, ניתן להיכנס לקישור הבא:

הדרכת הורים לקטנים ומתבגרים