כתבו לידברו איתי

אמהות יחידניות

7:30 בבוקר בזמן שכולן חוזרות ממועדוני הריקודים ואני לא..


 

הייתי שם. כל כך רוצה מישהו לדבר איתו בשעה הזו. איזו חברה לחלוק איתה את הבעסה הקשה מהשעה, לקטר קצת על זה שהקטנה אוהבת רק את הקציצות של אמא שלי, לקבוע ללכת יחד להצגה בקניון. לא מההצגות היקרות – כי פשוט אין לי אפשרות כלכלית, אלא פשוט הצגה חינם אין כסף ברחבת הקניון. מישהי שתצחק איתי על זה שאני שמה אוכל של שבת בקופסא, ובקבוק עם מים בתיק ובמבה . מישהי שתצחק כשאספר לה שכל האוכל במקרר שלי נמצא כרגע בקופסא הזאת... שזה קרה לה בעצמה. מישהי שתשלוף מהתיק שלה את ההתראה האדומה לפני ניתוק מהעירייה כנגד המכתב הירוק שלי – בגדר "איום" בלבד... וששתינו נתגלגל בצחוק גדול של שותפות גורל.

חברה שאוכל לבקש את עצתה, לשאול אותה מה כדאי להלביש לגן בבוקר סתווי . חברה שאוכל להיעזר בה לאסוף את הקטנה מהגן כי אני צריכה עוד שעה נוספת בעבודה ונמאס לי כבר לבקש טובות מאמא שלי... חברה שתבין שכבר אין לי פנים לבקש.

מישהי שאוכל לספר לה כמה זה לפעמים פשוט כואב.

מישהי שתהיה כאן להחזיק לי את היד בכל פעם שהבת שלי שאלה :"למה אבא לא בא?" והייתי צריכה לשקר ולאמר שהוא בעבודה או לא יכול להגיע, כשאני יודעת שהאמת היא אחרת. ולא, אני לא מאשימה. שנינו היינו אז צעירים. רק הייתי צריכה לדעת מתוך כל הכעס והכאוס סביבי שאני עושה את הדבר הנכון עבורה. אבל לא היה לי את מי לשאול.

כן, אמא שלי תמיד עזרה לי. אך באותו הזמן אבי, ז"ל חלה והרגשתי שאני לא יכולה להכביד יותר ממה שכבד גם ככה.

והחברות שלי? מה להן ולנישואין/גירושין/ילדים ????

איזו רווקה בת 21 באמת רוצה לשמוע על כל זה ????

כשאני מביטה היום לאחור, אני לא מאמינה באיזה סרט חייתי. עברו עוד רגע 2 עשורים מאז... שני עשורים.

אולי בעקבות העזיבה של הבת שלי את הקן.... אולי עכשיו מתחילה המשימה שלי... לאפשר את ההיפרדות הזו, על מנת שהיא תוכל לצמוח ולפרוח בעצמה. אולי משום שהיא בגיל בו הייתי אני כשבחרתי להינשא ולהביא אותה לעולם. איני יודעת מה מניע אותי להעלות זכרונות אלו על הכתב , אבל תוך כדי כתיבתם אני מרגישה שחרור.

או לפחות זה מה שאני מאמינה שאני מרגישה...

 

שבת שלום נעמי.

 בפרקים הקודמים של הבלוג של נעמי גלילי