כתבו לידברו איתי

הבת שלי מתגייסת

כבר בת 18 ועוד רגע מתגייסת איך הזמן טס ככה


לא רק על הפרידות החוזרות ונשנות, אלא על חוסר המוטיבציה שלה להתגייס.

בכל פעם מחדש, עולה השיחה על הגיוס הקרוב. היא כל כך כועסת על התפקיד המיועד לה : "תצפיתנית".

"איך הם לא קולטים שיש לי כל כך הרבה נסיון בהדרכה?!"

"הם לא מבינים שעם כל הפרעת הקשב שלי, הדבר האחרון שיועיל להם הוא אני מול מחשב?!"

"האפשרות הזו אפילו לא היתה במנילה שלי"

"בשביל מה הם עשו לי ראיון ? בשביל מה לשאול ולהתעניין , אם גם ככה התשובה לא מעניינת אתכם ?!"

ועוד ועוד טרוניות ושאלות והכל תוך כדי בכי, דמעות, לעיתים אפילו צעקות..... כל כך הרבה תסכול...

ואני ?

קשובה, מכילה, מבינה, נקרעת מבפנים , כואבת את התסכול שלה .

"מה עם המכתבים שכתבת ?" אני שואלת...

""אני מפקססת בהתמדה יום יום אמא, זה לא שיש שם מישהו שמגיב לי או משהו..."

כל כך קשה לי לתווך או להסביר לה את הגוף הזה שאיני מבינה בעצמי. הצבא. אני לא התגייסתי בעצמי (פשוט הייתי "חייבת" להתחתן...אבל זה סיפור אחר ), אבל הקשבתי לכל מיני סיפורים וחוויות של אחרים.

זוהי ההכנה היחידה שהבת שלי קיבלה ממני :

"חיים שלי, הצבא הוא גוף ללא אוזניים ועם הרבה צורך. רכוש צה"ל – כשמו כן הוא. רכוש צה"ל. "

"אני בטוחה שבכל מקום בו תשובצי, את תדעי להוציא את המיטב והמירב מעצמך ומהמקום. את האור שלי. בטוחה שתאירי בכל מקום..."

אני כואבת את כאב גדילתה. זו אולי הפעם הראשונה בחייה בה היא נתקלת בסיטואציה בה היא לא מוצאת אוזן קשבת.

בכל המסגרות בהן היתה, מהגן ועד לבית הספר, דרך הצופים, חוג ריקוד ועוד , היא נלחמה את מלחמותיה בעצמה. לא לבד, בעצמה. בקשה להיות אמא שבת מהגננת בגן, בקשה מהמורה בכיתה א' להחליף אותה מקום כיוון שהילד שלידה מחטט באף, ביקשה להחליף מגמה מתפירה לפלסטיקה – כי שם הצליחה הרבה יותר, כמעט נכשלה בבגרות ובקשה הזדמנות נוספת – קיבלה והצטיינה בה. כל אלה ללא התערבותי הישירה. עם הרבה מעורבות – הקשבה, אמפאטיה, עצות, הכוונה והמון העצמה.

אבל איפה כל אלה וצבא ?

אני כותבת וצוחקת ... נזכרת שאמרתי לה : "הכי הרבה, תסרבי להתפנות. מקסימום כלא צבאי, זה לא כל כך רע כמו שזה נשמע... ממה שאני יודעת זה סגנון מחנה קיץ רק עם עבודות נקיון... אבל מה אני יודעת..."

המבט שהיה לה בעיניים כשענתה לי : "אמא באמת נראה לך ?! להתחיל איתם ברגל שמאל?!"

באמת מה חשבתי לעצמי....

ילדה שלי,

אני מאמינה בכוחות שלך. מאמינה ביכולות שלך, מאמינה במסוגלות שלך להסתגל, מאמינה בגמישות שלך, מאמינה בדרכך להביט על העולם דרך חצי הכוס המלאה, מאמינה בהומור שלך, מאמינה באינטיליגנציה שלך, מאמינה באהבת האדם שיש בך. מאמינה בך.

עלי והצליחי יפה שלי, אני סומכת עלייך.

 (הייתי מוכנה להתגייס היום,  גם כ "צפתית"... סליחה, "תצפיתנית " )

 בפרקים הקודמים של הבלוג של נעמי גלילי