כתבו לידברו איתי

הקשר בין דג זהב ומוות

על הקשר בין מוות לדג זהב


השבוע דג הזהב של הבת שלי מת... ראיתי את זה לפניה כשהגעתי מהעבודה. 
האינסטינקט הראשוני שלי היה להחליף את הדג ז"ל בדג חדש ולהמשיך בחיים כתיקונם... מי באמת רוצה להתמודד עם מוות לא צפוי של בעל חיים, וצער של ילדה בת 11 ? אם בעשרה שקלים , לכל היותר, ו10 דקות – אפשר פשוט להימנע מזה...
עצרתי לרגע. הדג , הוא שלה ובאחריותה. בהחלפתו, אני לא מאפשרת לה להתמודד עם החיים האלה. לא מאפשרת לה להתמודד עם פרידה. היום דג, מחר – מי יודע ? 
מוות הוא נושא קשה , לנו כמבוגרים בעיקר. זו הסיבה שאנחנו מעדיפים לא לדבר עליו. לא כל כך יודעים מה לאמר, איך להסביר לילדים את העניין הכה טבעי הזה. מוות הוא חלק מהחיים.
לא משנה מה האמונות שלנו. מוות הוא סיום של סוג מסוים של חיים. 
חיכיתי לבתי שתחזור מבית הספר. היא נכנסה לחדרה, וכעבור כמספר דקות יצאה משם בבכי קורע לב :"הדג שלי מת". חיבקתי, ניגבתי דמעות, הבעתי אמפתיה : "אני מבינה שעצוב לך. זה באמת קשה כשבעל החיים שלך מת". בתי לא הרפתה : "אבל דאגתי לו, האכלתי אותו בדיוק בכמות המתאימה, ניקיתי לו את האקווריום בזמן, למה הוא מת ?"
עניתי : "יש המון סיבות למוות, אולי הוא היה חולה, אולי מבוגר מדי ... האמת שאני לא ממש יודעת מה הסיבה. אני רק יודעת שהוא כרגע לא חי." 
עזרתי לה לנקות את האקווריום, לסנן את האבנים. שאלתי, כי לא יכולתי להתאפק, אם היא רוצה שנלך יחד לחנות החיות ונקנה דג חדש. היא הביטה בי ואמרה : "אמא, אני צריכה עוד קצת זמן להיפרד ממנו. אני אגיד לך מתי ." "ומה נעשה בינתיים עם הדג המת ?" שאלתי. היא בקשה לשמור אותו בקופסא.
אחרי שהסברתי שזה עלול להריח בצורה מאוד לא נעימה ושצריך להיפרד ממנו בשעות הקרובות, היא הודיעה לי שאנחנו נקבור אותו בגן הציבורי ליד הבית.
הבכי נרגע בזמן שניקינו את האקווריום. אחר הצהריים היא התקשרה לכל חברה מדף הקשר שלה לבשר לה את הבשורה המרה... קבעה עם שתיים מהן לערוך לדג טקס פרידה מכובד בפארק. שתי חברות התייצבו , ציירו לו ציור, כתבו לו כמה מילות פרידה , ויחד ירדנו למטה. 
הטקס היה מרגש... לא הטקס כמו ההתבגרות של הבת שלי. לנגד עיני, תוך שהיא קוראת :"היית הדג הכי נחמד שלי. תמיד קפצת כשחזרתי מבית הספר..." יכולתי, בין דמעות לצחוק חבוי לראות אותה נפרדת בצורה בוגרת ומעשית. מתמודדת בכנות ובגבורה . 
יש יאמרו, זה בסך הכל דג זהב . מסכימה. זה בסך הכל דג זהב – בשבילי. עבור בתי, הדג הזה קיבל אותה בכל יום כשחזרה מבית הספר. עבורה, היתה לו משמעות. 
לשמחתי, זו הפעם הראשונה שהילדה הזו מתמודדת עם מוות כלשהו. אני עוד יותר שמחה שלא נכנעתי לעצמי והלכתי להחליפו בדג חדש על דעת עצמי. בתי ואני התמודדנו יחד בגבורה יתרה עם נושא המוות. לראשונה בחיינו המשותפים.

 בפרקים הקודמים של הבלוג של נעמי גלילי