כתבו לידברו איתי

הפייסבוק מזכיר

מכירים את זה, שהפייסבוק שולח לכם הודעה על תזכורת מהתאריך הזה בשנה שעברה ???


עצרתי לרגע, לקחתי נשימה, פשוט ידעתי במה אני הולכת לצפות עכשיו... רגעים מחיים כאילו קודמים שלי. מגלגול אחד שלי לפני 6 שנים בערך (הזמן בו צולמה התוכנית). זכרתי שאני נראית שם כאילו בלעתי אותי, זכרתי שזו היתה תקופת שיער לא פשוטה, ואם להיות רגע רצינית..... בעיקר עלו בי זכרונות רגשיים של כאב עמום.
ישבתי וקראתי את הראיון של הבת שלי לפני כשנה למאקו, צפיתי במקטעים והכל שוב צף....
תבינו, אני צופה אדוקה של התוכנית BABY BOOM , התוכנית הזאת מוקלטת אצלי כסדרה , ואני יושבת מול המסך , ומתרגשת כל כך. אין פרק שלא מביא אותי לדמעות. 
אבל הדמעות שלי מעורבבות. 
דמעות של הזדהות עם הזוגות, עם הדרך, עם הרגע הזה מלא החיים כשהילד מגיח לאוויר העולם ממש לכפות ידיה של אימו. נס החיים. 
דמעות שלי , של נס החיים שלא הצלחתי לשחזר בעצמי, ברחמי .
כבר מכירה היטב את הדיון הזה בראשי, כל כך עייפה ממנו – האם ניסית מספיק ? האם באמת רצית ? את, שהאמונה שלך בעצמך אינה מוטלת בספק, את שמכירה עצמך כממוקדת מטרה ומשיגה את כל שאיפותיה , האם את עשית מספיק? את , שטוענת כל חייך כי גוף ונפש חד הם, האם את רצית מספיק ? האם היית מוכנה לזה ? 
ואני, שיושבת שם בתוך הראש שלי, חבוטה מהאשמות, מגייסת כוחות , בכל פעם מחדש ועונה לי. בהתחלה תמיד בלחש. לאט לאט הכוחות שלי עומדים לצידי והקול מתחזק. 
כן.
עשיתי המון.
אולי לא הכל.
אבל המון.
שנה וחצי של טיפולים, זריקות, מעקבים, שק שינה במחלקת נשים, בדיקות ביוץ, בדיקות דם, אולטראסאונדים, כדורים, סימנים כחולים בבטן, שינויים קיצוניים במצבי הרוח, השמנה ומה לא ?!
עשיתי המון.
עד קצה גבול היכולת שלי.
עד שהרגשתי, שאני על קצה אובדן הנפש.
עד שהבנתי את המחיר שאני משלמת לטובת "נס החיים".
משום מה, במשוואה שלי לאבד את בריאותי הנפשית, את בנותיי, את האהבה שלי היה מחיר יקר מדי לשלם.
בעודי כותבת שורות אלה, אני מרגישה את הבטן מתהפכת. הדמעות עולות למרכז הגרון לכוון העיניים ושם נשארות. לא בטוחות . בוחרות לחזור למורד הגרון ולהישאר שם.
הכאב העמום...
אני בוחרת בנס החיים בכל יום, כשאני מטפלת ומגננת בילדים האהובים שלי בגן. אמא שלי , נוהגת לספר עלי, שכילדה קטנה תמיד ביקשתי כמתנת יום הולדת "תינוק שלא גדל". היום, בגן, קיבלתי את המתנה שלי. הילדים שלי , האהובים שלי, ממלאים אותי ואת חיי בכל יום, גדלים ומתפתחים, וכשמסתיימת שנה, ממשיכים הלאה. הם גדלים, ואני שבכל שנה מתקשה להפרד, מקבלת לידיי קבוצה חדשה של ילדים ששוב תמלא את חיי שנה שלמה, חלקם אפילו שנתיים ושלוש. אז החלק שלי בחייהם הוא בדיוק כמו שפיללתי .
נשים יקרות, אימהות עכשיו , ואתן שבדרך, נס החיים שווה כל רגע וכל מאמץ. בחשבון שלי, בורכתי פעמיים – בבנות שלי. האחת מהרחם שלי והאחת מהרחם של אשתי... 
אהבה כזו חסרת גבולות, תנאים, זמן ומקום שקשה לתאר אותה במילים.
אולי זו הייתה הסיבה האמיתית שלשמה הפסקתי. לא רציתי לאבד אותן בדרך לנס נוסף.
ועכשיו אני משמיעה לעצמי את השיר של עומר אדם "מודה אני", וצורחת עם כל הלב והנשמה. מי שמכיר אותי , יודע שאני אדם מאמין. לא דתי. מאמין. ובכל זאת, מי שלא תהיי/ה שם למעלה, ובכל שם או כינוי, אני מודה לך. 
"על כל כישלונותיי, מודה אני
על אכזבותיי , פחדיי ומכשוליי
הם כולם לטובתי 
אין אחר בליבי רק לך מודה אני "
נעמי.

 בפרקים הקודמים של הבלוג של נעמי גלילי