כתבו לידברו איתי

אמא אני רוצה כלב

אמא אני רוצה כלב

בטוחה שרובכם כבר עמדתם מול הדרישה הזו. מול הפרצוף המתוק הזה של הילד שלכם שבסך הכל מבקש גור כלבים קטן. וגם אתם הייתם פעם ילדים, שביקשו גור כלבים קטן או אולי חתול, ואתם זוכרים היטב את ההורים שלכם שלא מוכנים אפילו לשמוע על זה ובזה תם הדיון, ואת עצמכם מבטיחים בלב - כשיהיה לי ילד, אני אתן לו לגדל מה שהוא רוצה. אפילו פיל

וכל זה עולה לכם ברגע שרק מגיעה הבקשה הזו, עם המבט השובה הזה, המתחנן... המבטיח לדאוג לו, להוריד אותו, לטפל בו, להאכיל אותו, להיות ילד טוב, לא לריב עם האחות הקטנה, להכנס להתקלח בלי לבכות, להתארגן לגן ממש לבד לנשק את סבתא כשהיא באה ומה לא....

אז קודם כל , בואו נעשה רגע סדר. כלב קטן כבר יש לנו. קוראים לו ג'ורג'. עכשיו הגברת מבקשת כלב גדול. כי קטן זה קטן מדי.

ואני ? עוד רגע מתפחלצת. הרי שגם ג'ורג' הגיע הביתה אחרי אינספור דיונים/חוזים/הבטחות ומה לא ?!

אני הסכמתי לצרף הביתה כלב שלא מנשיר - כי אני ושיערות זה פשוט לא , ושלא נובח - כי אני לא מוכנה לשמוע רעש כשאני בבית ושלא מריח - כי אני לא סובלת ריח של כלב בבית. או זה או פוחלץ. ואם כלב מנשיר, אז שיגיע עם עוזרת בבקשה. לא מוכנה לנקות אחרי לא לפני ולא בכלל. לא מוכנה להריח ריח של כלב כשאני נכנסת הביתה , אלא רק של כביסה ולא מוכנה להניח ראש על הספה בסלון אם היה שם כלב רגע לפני.

קשה קצת ? אולי. ברורה ? מאוד.

אז התחלנו לחפש כלב שעונה על הדרישות. ריקי התחייבה לאלף אותו , רוני ונוי'ה התחייבו לקחת אחריות ולהוריד אותו, וכך מצאנו את ג'ורג'. גור שיצו משגע , העונה על כל הדרישות.

מה עם היתר ? שאלה טובה...

ריקי עמדה במילתה ואילפה אותו. הכלב הזה אחד המקסימים . לא מורגש. נובח רק כשזרים דופקים בדלת, וכשרוצה לצאת , מילל בקול דק.

מי מוריד אותו ?

אחרי שנים של עיסוק ותכנון וטבלאות והתחייבויות ושטיחי אמבטיה מלאי שתן שהוחבאו בארון המגבות (!!!!!), הגענו לנחלה.

יש סדר. יש שקט. כמעט ואין התעסקות.

מה נדרש מאיתנו ? ים של סובלנות, התמדה ואחריות.

אז למה שנים ?

כי ילדים הם ילדים הם ילדים... תוצאה טבעית של כלב שלא יורד למטה , היא עשיית צרכים בבית. נכון, הבנות שלי ניקו לא מעט. עם זאת, לנו, היה קשה לראות את הכלב מתאפק. מדובר בנשמה חיה . אי אפשר לדרוש ממנו להתאפק יום שלם, כדי שיעשה צרכים בבית כדי שהיא תנקה ואז היא תבין... זה לא עובד ככה. אז זה לקח שנים.

6 שנים , אם להיות מדוייקת.

ואין מקום לאיום : "אם תמשיכו ככה, אני פשוט אמסור אותו" . ב"אני מאמין" שלי, כלב הוא נשמה. אי אפשר למסור אותו רק כי לא מסתדר. בחרנו לקחת אחריות ולגדל בעל חיים - זה עד הסוף.

ואתמול בערב, בלי להתבלבל, היא יושבת מולי, בת ה 12 שלי, וטוענת במשך חצי שעה שהיא צריכה כלב גדול . בנוסף לג'ורג'. משכנעת, משתלחת , כועסת, בוכה , מאשימה . את מי ? אותי כמובן. אני והשגעונות שלי. "מה הבעיה שלך ?! אני לא מבינה ?!"

ואחרי אינספור הסברים, בדרך כזו ואחרת, והקשבה אמפאטית וסבלנות ומה לא , הגענו להבנה שכנראה שזה לא יקרה. לא בבית הזה. אולי בבית קרקע. "אז מתי עוברים?" "את מוזמנת כבר להתחיל לחפש"...

"אוף איתך! את לא רצינית. את לא מקשיבה לי בכלל. לא אכפת לך ממני !" ואז בשיא היא פונה לריקי ושואלת אותה :"תגידי, למה בכלל התחתנת איתה? אתן פשוט לא מתאימות !"

ואז ריקי ענתה לה בשיא הרוגע :" נוי'ה, את יודעת מה זה שקע ותקע ? נכון שאם הם היו דומים אם לא היו מתחברים ? ככה גם אנחנו..." בשלב הזה, היא כבר התרוממה מכסאה, עזבה את המרפסת ברוגז וטרקה אחריה את הדלת . כיאה למתבגרת בת 12.

הסתכלתי על ריקי, וריקי עלי, ושתינו פרצנו בצחוק . אבל בשקט, שלא תשמע ולא תיעלב. ידעתי שבאיזשהו שלב השיחה הזו תיקטע באופן חד צדדי וזועם. מזל טוב, עכשיו היא גם טורקת את הדלת.

אחת בגיל הזה עברתי. הגיע תורה של השניה...

ולכם קוראים וקוראות יקרים שלי, אני רק מציעה לחשוב על זה... להביא כלב הביתה זו זכות מאוד גדולה. זו תרומה אדירה לילד ברמת האחריות והבטחון העצמי. החיבור והדאגה לבעל חיים היא אדירה ואין שנייה לה. אבל. חשבו טוב לפני שאתם עושים את הצעד הזה. בדקו היטב את הגבולות שלכם. למה אתם מוכנים. האם אתם מוכנים להתחייב לבעל חיים ב 15 שנים הקרובות, לפחות ? לדאוג לרווחתו ולפתחיו ? להעביר מסר של מחוייבות, דאגה, אחריות, חמלה ומסירות ?

אם כן, לכו על זה, הילדים שלכם רק ירוויחו.

וקחו נשימה עמוקה, זה הולך להיות לא פשוט, אבל שווה כל רגע !

שבת נפלאה לכולכם