כתבו לידברו איתי

חיפוש זהות מינית והסתרות

חיפוש זהות מינית והסתרות

בשבוע החולף אני מקבלת יותר ויותר פניות מנשים שהחליטו באמצע הדרך שהן לא היו שם , בשלב החיפוש של הזהות המינית שלהן.... נשים שאחרי נישואין ולידות הבינו שהנשמה שלהן חפצה במשהו אחר. באישה.

ולכן, נשים יקרות , אני מקדישה את הפוסט הזה .לכן ולכם, גברים שקיבלתם אומץ לחיות את חייכם כפי שאתם. חיים מלאים של אהבה ומימוש עצמי. גם אם באמצע הדרך. שיתוף אישי, כן, ממני אליכן ואליכם.

התחתנתי בגיל 18, ילדתי את בתי הבכורה בגיל 20, התגרשתי בגיל 22, מצאתי את שאהבה נפשי בגיל 24, ואיתה אני עד היום. אני בת 39.

בכל תחנת חיים כזו אני יכולה לפתוח סוגריים ולמלא בערך ספר. ההתמודדות הייתה קשה בכל הזירות – כלכלית, אישית, משפחתית, חברתית. בכל שלב נדרשתי לעמוד בפני אתגרים של מציאות אלימה – פיזית ונפשית. ההתמודדות מול הרשויות, מול הוריי, מול הבנקים, מול הסביבה הייתה מאתגרת. היום אני יודעת לומר מאתגרת. אז ?  אז אפילו לא הבנתי מה תהיינה ההשלכות של המעשים שלי. וטוב שכך. אילו ידעתי, זה היה עלול לרפות את ידיי.

הסוגריים היחידים שאפתח כאן היום, הן התחנה בחיים שלי בה הכרתי את ריקי. לפני 15 שנים. ואני מראש מבקשת את סליחתך, אהובה, אני יודעת שאת לא אוהבת שאני מניחה ככה את חיי ברשת... אני עושה זאת לכבוד הנשים שאותן פגשתי ואני רוצה למלא אותן בכוח. בתקווה. אני יודעת שתביני.

הכרתי אותך בזמן מטורף. בזמן אבל . אבי נפטר והגעת לנחם . לא אותי, אלא את אמי. דרך אותה חברה משותפת, שידעה בדיעבד להדריך  אותך כל הדרך מהמרכז לקריות . לה היה חשוב שתדעי את הדרך, על אף שאת התעקשת שאין לך מה לחפש כאן....

אז הכרנו, הזמנת אותי להגיע אלייך לסופ"ש, לארוחת ערב משותפת עם חברים. הגעתי. אני זוכרת שכל הדרך התרגשתי מעצם המפגש שלי איתך. היום אני יודעת להסביר מה עבר עליי. אז עוד לא ממש הבנתי...

מאז אנחנו יחד. ברור שאילו הייתי בוחרת, יכולתי לגולל כאן את אחד מסיפורי האהבה היפים יותר.... אבל זה לזמן אחר. לאמא שלי נודע בדרך לא דרך, על אופי היחסים שלי איתך. היא התמוטטה מזה. חשוב להבין שהיא הייתה בתוך שנת אבל, אחרי שנים קשות של טיפול וסיעוד של אבי במסירות שאין כמותה, וזה כלום לעומת מגדל הציפיות שלה שריסקתי מעצם הידיעה. תבינו, אמא שלי ראתה בי תמיד פסגת האושר שלה. "מוצלחת שלי" נהגה לקרוא לי. החלום ושברו היה יותר מדויק... נכון שהיום, אנחנו סוג של נאורים. מוכנים לקבל את האחר /השונה/הומואים/לסביות, מוכנים לקבל הכל. לפני 15 שנה, המצב היה קצת שונה... וגם היום. יד על הלב – מוכנים לקבל אצל אחרים, ואצלכם בבית ? מוכנים ? שהבן היקר שלכם יהיה הומו ? שהבת המדהימה שלכם תהיה לסבית ?

והבת שלי ? היא היתה בת 3.5 . הכירה את ריקי כשותפה לחיים, לעבודה – לגן. לא חשבתי לנכון לשתף אותה בגיל הזה במהות מערכת היחסים. איך מתווכים לילדה בגיל הזה מה את עושה בחדר המיטות ???? החלטה נכונה לאותה העת, רק שגלשה לשנים ארוכות אחר כך. יותר מדי שנים אחר כך. בהגיעה לגיל 9 , לקראת יום המשפחה בבית הספר, פנתה אלי מנהלת בית הספר שלה. הזמינה אותי לשיחה . מיותר לציין שליבי הלם בחוזקה יום שלם עד שהגעתי אליה. כשישבתי בחדרה, היא סיפרה לי סיפור על ילדה אחת שמגיעה לבית הספר עצובה ומבולבלת. מסתובבת בהפסקות נוכחת-נפקדת. ואז היא שואלת אוי על המצב בבית. בלית ברירה, אני מספרת לה. (לא חשבתי לרגע לשתף אותם בבית הספר על בחירתי.... עוד טעות ....) היא מביטה בי במבט חם ומלא הבנה ואומרת :"אני חושבת שהגיע הזמן שביתך תקבל הסבר ברור יותר . יש סיכוי , שהיא כבר יודעת " . "יודעת?" מה פתאום ?! אני חיה את חיי האישיים הרבה אחרי שהיא הולכת לישון. "נכון. ובכל זאת. היא מבינה שיש משהו נוסף שקורה בבית. היא שומעת דברים. אנשים מספרים לה דברים שהיא צריכה לשמוע ממך. "  "מי מספר ?!" זה לא משנה. את צריכה להסביר לה בעצמך. בשקיפות מלאה. הגיע הזמן.

אני חוזרת הביתה מטולטלת. מדמיינת לעצמי איך להסביר או לספר כזה דבר לילדה בת 9 .למה שקרה כשסיפרתי לה, גם אני לא הייתי מוכנה. ולכן, אם עד עכשיו עוד קראתם לסירוגין, כאן אני מבקשת את תשומת לבכם המלאה. כי אם יש מסר לסיפור הזה- זה המסר .

 היא חוזרת מבית הספר, אני מגישה לה ארוחת צהריים, היא אוכל לשובע, מתפנה להכין שיעורים. אני  מדיחה כלים והידיים שלי רועדות. אני מרגישה את הלב שלי הולם בחוזקה, הנשימה מתקצרת ותחושת לחץ והלמות פטישים ברכות ובמצח. היא מסיימת להכין שיעורים ומגיעה למטבח.

"בובה, אני רוצה לשוחח איתך"

"כן אמא"

"את יודעת שאני מאוד אוהבת את ריקי, נכון ?"

"נכון"

"את אוהבת את ריקי ?"

"כן. מאוד."

"אני רוצה לספר לך משהו עלינו."

"מה?"

"אני אוהבת את ריקי כבת זוג."

"מה זאת אומרת ?"

"כמו שאבא שלך אוהב  את..., כמו שליאת אוהבת את גולן (הדודים שלה), כך אני אוהבת את ריקי. אנחנו לא רק שותפות לגן, אנחנו גם בנות זוג."

"את לסבית ?"

"אני אוהבת את ריקי ממי, אני לא יודעת אם זה נחשב..."

"אבל תעני לי" (בכי)

"לא ממי. אני לא לסבית. בואי לא נכנס להגדות. אני אוהבת את ריקי."

"ידעתי" (בצעקה ובכי)

"מה ידעת ממי ?"

"ידעתי שאתן מסתירות ממני!!! ידעתי !!! אתן לא סומכות עלי!!! למה עשיתן לי את זה ?! למה שיקרתן לי?! איך יכולתן לעשות לי כזה דבר ?!"

 

כן. הבת שלי ידעה. מה שפגע בה זה ששיקרנו לה. שהסתרנו ממנה. שלא סמכנו עליה. זה שבר אותה.

מכאן היה משבר שנמשך לא מעט חודשים. תהליך ארוך של טיפול, הרגעה ורכישת אמונה מחדש. עבדנו קשה. מאוד. ואני ? יותר מיוסרת ממני, לא הייתה... איך יכולתי ? איך לא הבנתי שסוד זה הדבר האיום ביותר שיכול לקרות בתוך משפחה?!

היום, אחרי הרבה עבודה עצמית, אני יודעת שכל מה שעשיתי חמור ככל שיהיה, לא עשיתי במזיד. לא עשיתי בכוונה להרע. לא ידעתי אחרת. וברגע שהבנתי – לקחתי אחריות לפעול ולתקן. אז , ייסורי המצפון לא הניחו לי, ועברתי ל mode  של פיצוי. כמובן שרק החמרתי את המצב.... פעלתי ממקום מיוסר ועברתי ישר לפיצוי מבלי לעצור רגע ולומר לעצמי – היי גברת, זה אנושי לטעות. יש תמיד מקום לתקן. לאט לאט. לתקן. לא לפצות. אז החלטתי שמעכשיו יהיה לנו כל יום זמן איכות של שעתיים. (קיצונית – כבר אמרתי ?) והגברת שלי ? ברגע שהריחה ממני את ריח הפיצוי, הסיקה שכנראה שמגיע לה  - הלא אם אני חושבת כך – זה גם נכון. והיא החלה לחלוב אותי. בפירוש כך. כל יום שעתיים שלמות בהן הייתי יובל המבולבל, מיכל הקטנה, אודי ואביעד ויחידת החילוץ. וכל זה בזמן שחל איסור מוחלט לעשות שום דבר אחר בזמן הזה. (לא לענות לטלפון, לא לקפל כביסה, ובשום אופן לא לדבר/להביט/לנשום לכיוון ריקי – זה הזמן שלה עכשיו...) מהפח אל הפחת...

מלחמת התשה. הקורבן הרגשי היה קשה מנשוא. ההליכה על קליפות ביצים בבית. מדידת המילים, המבטים, החיוכים לריקי. התחושה כאילו אני חיה תחת זכוכית מגדלת ביקורתית במיוחד. כזו שכל טעות שלי עלולה לשרוף משהו או לפוצץ איזה פתיל.

שנה טיפול משפחתי. רוני בנפרד, אני בנפרד, ריקי בנפרד, כולנו ביחד, היא איתה, אני איתה, היא איתי-איתה-אנחנו-כולנו אוףףףףףףףףףףףףףףףףף

עבר. נגמר. כמעט נגמרנו אנחנו בדרך.... ולא. אנחנו כולנו הרבה יותר חזקות מזה. צמחנו להיות משפחה. נורמאלית ? מה זה נורמאלי ? מי זה שקובע את הנורמה בדיוק?

חוצמזה, שכל החיים שלי אני דואגת לצעוד נגד הזרם. עם הזרם אומר מבחינתי עם כל הדגים. ולא שיש לי משהו נגד הדגים , להיפך. אני חושבת שחשב שיהיה מדי פעם משהו או מישהו שיעמוד שם באמצע הזרם וישנה את כוון הזרימה. זה יאפשר לדגים האחרים לראות שיש עוד זרמים... עוד דגים... עוד דרכים לשחות...

נשים יקרות, גברים יקרים, כיום , 15 שנים אחרי, אני יכולה לומר שלא יכולתי אחרת . לא יכולתי לסבול לחיות את חיי ללא אהבה. האהבה הזו היא זו שבזכותה אני היום מי ומה שאני. אישה חזקה , אסרטיבית, לוחמת אבל לא לוחמנית. שוחרת שלום ואוהבת אדם. מאמינה בטוב. מאמינה שהכל אבל הכל יכול להשתנות. האחריות היא שלנו על חיינו.

אני מבקשת מכם , הילחמו על אהבה. על אהבת עצמכם. אהבו את עצמכם וכבדו את עצמכם. לכל אדם על פני האדמה הזו הזכות לאהוב ולהיות נאהב ללא תנאי. הזכות לקבלה ללא תנאי. הזכות לחיות את חייו על פי צו ליבו, כל עוד הוא לא דורס או רומס אחרים. לפגוע באחרים ? איך בדיוק אני פוגעת במישהו כשאני אוהבת את ריקי ? אותי ? את חיי ? ואם מישהו נפגע בדרך , ראוי שיבדוק אם אני חשובה לו, כי במידה ואני אכן חשובה , אתם בטח רוצים את מה שיעשה אותי מאושרת.

הדרך קשה ומטלטלת, ועם זאת שווה את החופש לאהוב.