כתבו לידברו איתי

גיל ההתבגרות/התפגרות ??? מאפיינים וטיפים להורים

גיל ההתבגרות/התפגרות ??? מאפיינים וטיפים להורים

יש לי חברה טובה ולה מתבגר בן 15. כאן המקום לציין כי מגיל 13 בערך, המורה שלו לא נותנת שיעורים. איזו מורה? כולן. ובשנה החולפת, המקום שהכי דחוף להיות בו זה הפארק השכונתי. כל ערב . הנייד של הבחור, שעלה כמה אלפי שקלים, גם הוא מסנן באורך פלא שיחות מאבא/אמא ומשתתק בפתאומיות כשהם מתקשרים. וכשהוא בבית, הוא עסוק בעיקר בלאכול/לישון/אחד המסכים.
"מה זה ?!" היא מייללת בטלפון, "איפה הילד שלי? אני מרגישה שהוא זולג לי מבין האצבעות... לא לימודים, לא עושה שום דבר בבית, ולא משתף בכלום. אני אויר. אויר."
הלב שלי יצא אליה... כאמא למתבגרות בעצמי, אני שותפה לתחושת האין אונים שלה. ברור שאצל כל אחד מאיתנו המופע ההתבגרותי הזה לובש פנים אחרות, אבל הכאב ההורי הוא אותו כאב. כאב פנימי שמגיע מתחושה עמוקה של "לא צריכים אותי..."
ואנחנו ? ההורים? אף אחד לא הכין אותנו לרגע הזה. לרגע בו אנחנו אמורים, על פי כל התיאוריות, להתחיל לשחרר. לאפשר לגוזלים שלנו לפרוס כנפיים ולעוף. וליפול. ולהתרסק. ולהירפא, ולהתחזק, ולנסות שוב. ושוב. ושוב. עד לכדי הגיעם לבגרות.
אף אחד לא מכין אותנו לרגע הזה בו אנחנו מרגישים חסרי אונים כל כך. מול הביקורת שלהם שמופנית כלפינו, מול העובדה שאין בכוחנו כרגע לאכוף את החוקים שלנו כמו קודם. הרי לא נוכל להשתמש בכוח. זה כבר לא גיל בו נוכל לאמר להם :"כנס לחדר" . הם יעמדו שם ויענו :"לא רוצה". המתחכמים ימשיכו :"מה תעשי לי ?"
ומה נעשה להם ? מה עשינו להם עד עכשיו? לא הרמנו יד אף פעם, עכשיו בטח שלא נתחיל.... לא נחסום את המעבר בגופנו כי זה מגוחך. אז מה ? מה נשאר לנו לעשות ?
וזה רק אחרי שחצו ועברו את כל הגבולות... ומה בדרך ? מה עם כל חוסר השיתוף? ההסתגרות? הבהייה הבלתי נגמרת במסכים? התקשורת או נכון יותר לאמר, חוסר התקשורת? ומה עם החוצפה וטריקות הדלת? מה איתם????
ואני מקשיבה לה, ומנסה להרגיע, ולרגעים נראה שאפילו מצליחה...
"אבל מה הפתרון ?!" היא דורשת לדעת.
"רענון" אני עונה .
"מה ?!?!?!"
"צריך לרענן את התוכנה. לעדכן אותה,לחשב מסלול מחדש"
"על מה את מדברת?! השתגעת, תגידי ?! מה אני, ווייז ???"
"אהובה שלי, הבן שלך גדל. הוא מתבגר מן המניין. ותודה לאל על זה. אם לא היית מרגישה או רואה את כל ההתנהגויות האלה, את כל השינויים האלה, כנראה שיש בעיה..."
"איזה בעיה ?"
"בעיה התפתחותית..."
"את רוצה להגיד לי שהבן שלי לא נורמאלי?!"
"בדיוק ההיפך. זה העניין. הוא נורמאלי וכדאי שתברכי על זה."
מפה לשם, השיחה קצת נרגעה. החברה שלי נרגעה. בסוף אותה שיחה, היא כבר לא בכתה יותר ואפילו הצליחה להבליח בין משפט למשפט צחוק.
"הלוואי שהיית לידי... " אמרה לי. "קצת יותר קרובה.... "
"הלוואי" החזרתי לה. הלוואי ויכולת לראות אותי ממרחק של זמן והתבגרות של שתינו. היית גאה בי. עומדת שם ומאפשרת להורים את המקום הזה בסדנה. עומדת בגאווה גדולה וים של סובלנות ויידע, ומרגיעה.
כי גם בתוכי, מדי פעם, יש משאלה... שכל מי שהכיר אותי פעם, בשנות התבגרותי, יוכל לראות אותי היום.
שנות ההתבגרות שלי היו מלאות אבק כוכבים מהסוג הפחות מנצנץ...אלה לא היו השנים הטובות שלי, אם להיות כנה. ולשם אני מכוונת בסדנאות שלי.
אני גאה בעצמי היום. גאה באדם שגדלתי להיות. על אף/בהמשך/בזכות תהליך ההתבגרות שלי, אני היום מי ומה שאני.
תקווה. אני מקווה שאני נוטעת בהורים שלי תקווה.
כי יבוא יום, והילדים של כולנו יחזרו אלינו. הילדים המתוקים שגידלנו, יחזרו.
הם עושים עכשיו סיבוב בהתבגרות, סיבוב חובה. והם יחזרו.
רוצים להיות שם עבורם ? נסו לרגע לחזור לגיל ההתבגרות שלכם. מי היה שם עבורכם? מה הייתם צריכים ? האם סיפקו לכם את הצורך? אחרי שתענו לעצמכם על השאלות האלה, תוכלו להיות שם במקום אחר עבור המתבגרים שלכם... ואתם יודעים מה? קצת יידע על מאפייני הגיל, גם לא יזיק. זה אפילו מאוד מרגיע. אז קראו, הזכרו, הרשמו לסדנה כל אחד ייעשה מה שמתאים לו, רק אל תשארו אדישים. הם אמנם גבוהים וגדולים והקול שלהם משתנה ועושים את עצמם יודעים הכל, ולפעמים באמת נשמעים כך אבל הנשמה בתוך הגוף הגדול הזה, היא עדיין נשמה של גוזל. והכל מופע ראווה.
הם זקוקים לנו. פשוט אחרת ממה שהיינו שם עד היום.