כתבו לידברו איתי

גישות חינוכיות שונות בגמילה

גישות חינוכיות שונות בגמילה

חיברות מבחוץ וחיברות מפנים(מתוך מאמרה של דר' קלודי טל, חלקו של הגן בתהליך הגמילה)

תהליך הגמילה של ילד שהוריו ומחנכיו פועלים לפי גישת ה"חיברות מבחוץ" שונה מאוד מתהליך הגמילה המתבסס על רצונו של הילד לאמץ את נורמות החברה. בגישת גמילה המתבססת על "חיברות מבחוץ", המבוגר נוטל על עצמו את האחריות וכופה במידה כזו או אחרת את הגמילה על הילד. לפי שיטה זו, המבוגר מחליט בצורה פחות או יותר שרירותית מתי לגמול את הילד (בקיץ, כשנוח למסגרת החינוכית, יחד עם עוד ילדים, לפעמים הילד נדרש "להמתין" עם הגמילה עד שתורו יגיע). מבוגרים המאמצים שיטה זו מתייחסים לבשלות של הילד אך ורק במובן של בשלות פיזיולוגית. שהרי בגישה זו הילד נתפס כפסיבי ואילו את ההבנה שיש לקשר בין תחושות גוף לבין שליטה הם מתכוונים ללמד את הילד בדרך שיטתית במהלך הגמילה. זאת ועוד, המבוגר מחליט היכן על הילד לעשות את הצרכים (סיר, אסלה) והוא קובע את הזמנים שעל הילד לשבת בסיר או באסלה. דהיינו, המבוגר לוקח את הילד ומושיב אותו על הסיר או על האסלה בתדירות קבועה. הילד אמור ללמוד לקשר בין ישיבתו על הסיר לבין התוצאות בשיטה של התניה. ואכן הילד מקבל שבחים אם וכאשר הוא מסוגל להביא ל"תוצרת". שיטת גמילה בגישת "חיברות מבחוץ" עשויה לכלול רק חיזוקים לילד בעקבות "הצלחות" או לחילופין שילוב בין חיזוקים חיוביים לבין חיזוקים שליליים במקרה וקורות "תאונות". בשבועות או בחודשים שבהם נמשך תהליך הגמילה ואחריו, המבוגרים נוהגים "להזכיר" לילד מפעם לפעם ללכת לשירותים ואף לעודד אותו ללכת ולנסות "את מזלו". ניתן לראות שבגישה זאת הילד מובל ומבצע.

הנוקטים בגישת גמילה המתבססת על "חיברות מבפנים" מנסים "להצטרף" לילד ולתמוך בו בתהליך הגמילה כאשר הוא מראה סימנים ברורים שהוא בשל והוא מראה נכונות אמיתית "להיות גדול", להוריד את הטיטול ולעשות את הצרכים כמו הגדולים. במקרים אלה, המבוגרים קשובים לאיתותי הילד והילד אומר שהוא רטוב, מראה סימנים שהוא רוצה להיפטר מהטיטול, מתיישב על האסלה ועוד). אז ורק אז (לא חשוב אם הדבר קורה בקיץ או בחורף, או כשנוח או לא נוח למסגרת), משתפים את הילד בהחלטה להוריד את הטיטול ורצוי גם שהוא יהיה פעיל עד כמה שאפשר בהורדתו הפיזית של הטיטול. הבית או הגן שבהם ילדים עוברים גמילה צריכים להיות ערוכים ל"תאונות" וקיפול שטיחים, כיסוי ספות וכורסאות) מבלי שיהיה צורך לפחד או "לנדנד" לילדים כל הזמן שילכו לשירותים. חשוב גם שהסיר או האסלה יהיו נגישים לילד והוא יבחר בין הסיר לבין האסלה. לפי שיטה זו, הילד אמור להחליט בעצמו מתי לשבת על סיר או על אסלה ואם הוא זקוק לעזרה לפשוט בגדים או מעוניין שמישהו יישב על ידו, המבוגר נענה לבקשותיו. גם בשיטה הזו ניתן לשבח את הילד על כך שעשה את הצרכים בשירותים או באסלה, אך הפעם השבחים ניתנים על שרשרת התנהגותית שהיתה רובה ככולה בשליטת וביוזמת הילד. הילד לומד שכדאי להיות עצמאי ולא שהוא עושה את הצרכים למען ההורים או המחנכות ועל מנת לקבל פרס חומרי גדול. לפי גישה זו המבוגר איננו מושיב את הילד, מפשיט אותו ומזכיר לו (דהיינו, פעולות שבהן הילד פסיבי) אלא הוא עוקב אחרי הילד ומגיש לו עזרה לפי בקשת הילד. הילד מוביל את התהליך והמבוגר נענה. יישום מוצלח של שיטת גמילה זו מותנה קודם כל ביכולת של המבוגר לתת אמון ביכולת של הילד ללמוד לשלוט בצרכיו ובנכונותו לשנות את הסביבה ואת אורחות-החיים הרגילים לזמן-מה על מנת לאפשר לילד להצמיח את השליטה על הצרכים מתוכו.

מהם היתרונות והחסרונות של כל אחת משתי הגישות? ולמי מתאימה כל גישה?

חשוב לזכור ששיטות הגמילה שתוארו למעלה אינן טכניקות שונות שכל אחד יכול לאמץ בכל רגע נתון. שיטות אלו משקפות תפיסות עולם חינוכיות שונות והנחות שונות באשר לאופיו של הילד; האם הוא לומד אקטיבי או פסיבי, האם קיים בו הדחף או הנכונות לצמוח אם לאו? הורים ומחנכים מחזיקים בתפיסות עולם אלו מבלי שינסחו אותן או יציגו אותן. יחד עם זאת, הנחות היסוד הסמויות שלהם לגבי אופי הילד וטבעו של החינוך ה"אידיאלי" נוטות להנחות את פעולותיהם היומיומיות.
בגישה הראשונה, למבוגר יש שליטה על הנעשה ועבור אנשים רבים זהו יתרון משמעותי. השיטה הזו, כל עוד היא עובדת ומצליחה, נתפסת על-ידי המחנכים כיעילה מאוד. הכל אמור לפעול פחות או יותר כמו סרט נע, בלי הצורך לעצור ולחשוב על מה שאנו עושים.
ואכן, אין להתווכח עם העובדה שילדים רבים נגמלים בהצלחה לפי שיטה זו (למרות שחלק מאתנו אינו שותף להנחות היסוד שלה וגם לאור העובדה שאין זו הגישה האופנתית המוצהרת בסוף שנות ה-90). זאת ועוד, יש לזכור שהשיטה שבה מבוגרים מחליטים מתי לגמול ילדים היתה השיטה האופנתית לפני שנות דור והיא עדיין עשויה להנחות הורים לילדים שנולדו בארצות שבהן החינוך האידיאלי נתפס כסמכותי יותר. מנגד, נציין כי הגמילה לפי השיטה של "חיברות מבחוץ" יושמה בעבר, לפני עידן הטיטולים החד-פעמיים ומיושמת לעתים קרובות כאשר הילדים צעירים יותר, בסביבות גיל שנה. בגיל שנה, הילדים אינם מגלים לרוב בעצמם רצון והבנה באשר לשליטה בצרכים. לכן, בגיל צעיר יותר, פעוטים עשויים לשתף פעולה בתהליך גמילה שבו הם נתפסים כפסיביים מבלי שיתפתחו מאבקי כוחות עם ההורים. שהרי בגיל שנתיים-שלוש אחד הגורמים המרכזיים לקשיי גמילה נעוץ במאבקי שליטה בין הפעוט המתפתח לבין הוריו ו/או המחנכים האחרים.

גישת הגמילה הנסמכת על "חיברות מבפנים" עולה בקנה אחד עם הצרכים הרגשיים של הילד בתקופת המעבר לאוטונומיה, כפי שהם מוסברים בתיאוריה של אריקסון. גישה זאת אמורה לתרום לתחושת היכולת של הילד (שהרי הוא מצליח ביעד שהוא מציב לעצמו). זאת ועוד, גישת הגמילה השנייה תורמת במקביל להפרדה הרגשית בין הילד לבין מחנכיו: הוא לומד שהוא יודע הכי טוב מה הוא מרגיש ואיש זולתו איננו מכיר את תחושות הגוף שלו טוב ממנו. בגישה הראשונה של "חיברות מבחוץ" נוטה להשתמר הטשטוש בין תחושות הילד לבין תחושות המחנכים, שהרי אם הם מזכירים לו כל הזמן ללכת לשירותים, אולי הם יודעים טוב ממנו מתי הוא צריך להתפנות?
הקושי העיקרי עבור המחנכים ביישום הגמילה המותאמת לילד, נובע מכך שהילד עשוי לגלות את רצונו להוריד את הטיטול בעיתוי לא נוח למחנכים ועל-ידי כך לחייב אותם לשנות משהו באורחות-החיים ובתיכנון הפעילויות לכל הקבוצה על מנת לאפשר לילד להביא את רצונו לידי ביטוי. במסגרות חינוכיות, הנכונות לגמול ילדים מתוך התאמה מקסימלית לצרכים המובעים שלהם מחייבת לשנות סדרי עדיפויות. היינו, חשוב להחשיב את תהליך הגמילה כחלק אינטגרלי מהעשייה החינוכית בגן ולהקדיש לה זמן ומשאבים כמו לכל נושא אחר. אם רואים בגמילה גורם המפריע להתקדם בנושאים החינוכיים כמובן שנגיע למסקנה שאין אפשרות לגמול ילדים בקצב שלהם.
יש לזכור שמדובר כאן בילדים בני שנתיים-שלוש כאשר יוזמים לראשונה את תהליך הגמילה.

בשלב מאוחר יותר של תיקוני תקלות או גמילות ש"התקלקלו" , עומדות לרשות המחנכים וההורים פחות אפשרויות ונדרשת זהירות רבה יותר ביישום כל צעד אפשרי על מנת לא "לתקוע" את הילד בקשייו לזמן רב, או לפתח מאבק כוח סביב הנושא.