כתבו לידברו איתי

חרם חברתי

גם עליי עשו פעם חרם


גם עליי עשו חרם ועוד איזה..

אני בת 9, תחילת כיתה ה', בית ספר חדש בעיר חדשה.

בלונדינית , עם שיער חלק וארוך עד הישבן.

עיניים כחולות.

לא באתי טוב למלכת הכיתה.

לא באתי לה טוב בכלל .

בתוך יומיים הייתי הילדה הזו שכיתה שלמה לא מדברת איתה ובית ספר שלם מדבר עליה...

כמעט 30 שנה, בלי פייסבוק/ווטסאפ או דומיו , והחרם היה עדיין קולקטיבי וממשי.

אני זוכרת את עצמי הולכת לבית ספר בכל יום בידיעה ברורה שאני לבד. חרם שנמשך כמעט חודשיים.

בתוך כל החרם הזה, אני זוכרת חברה אחת. חברה אחת שבאומץ וגבורה, יש לומר, המשיכה להיות חברה שלי . בסתר בלבד – זה היה התנאי – אבל חברה שלי.

למה אני חושבת שזה היה אמיץ מצידה ? כי היא הייתה בת 9, ולדבר איתי משמע התאבדות חברתית.

אני זוכרת את עיניה מביטות בי במבט מנחם כשמטיחים בפני עלבונות, אני זוכרת שהיא באה אלי הביתה "דרך בורמה" כי רצינו להיות בטוחות שלא עוקבים אחריה ילדים מהכיתה. אני זוכרת שזה הצחיק אותי.

אני זוכרת את אמא שלי מגרשת חבורת ילדים שצועקים אחר הצהריים לעבר החלון שלי , קוראים לי בשמות ומגדפים.

אני זוכרת את יועצת בית הספר משוחחת איתי פעמיים בשבוע בשעות אפס ומזמנת את מלכת הכיתה וחבורתה לשיחה קבוצתית.

אני זוכרת אותה שומרת עלי.

אני לא זוכרת אותן מבקשות סליחה, אבל אני זוכרת שהשלמנו. אחרי חודשיים וחצי של שיחות, השלמנו.

היום, 30 שנים אחרי, אני לא יכולה שלא להסתכל על הזיכרון הזה דרך כל המשקפיים שלרשותי – כאם, כמחנכת, כמנחה.

תחושת הכאב עדיין צרובה בי. תמונות הילדים מבעד החלון צועקים ומגדפים, הכתובת שרוססה בשחור ובגדול על דלת ספריית בית הספר "נעמי גלילי הזונה". ילדים בני 9. מה עשיתי שזכיתי לתואר הזה? הסכמתי להצעת חברות מהחבר לשעבר של מלכת הכיתה. איזו טעות פאטאלית...

מזל שכמה חודשים לאחר מכן, כבר מצאו "זונה" אחרת להיטפל אליה.... ילדה מקסימה משכבה מעלי. מה היא עשתה ? היא הצטלמה בבגד ים. מזכירה לכם, 30 שנה אחורה. אין פייסבוק ובטח שלא ווטסאפ. איך הגיעה התמונה לעיני כל ? היא פיתחה אותה ונתנה אותה במתנה לחבר שלה. אחרי שבועיים הם נפרדו. ה"גבר-גבר" הזה צילם את התמונה 30 פעם ותלה אותה בכל רחבי בית הספר. קסום , לא ? עיר קטנה, מקומות מפגש רבים – לא היו אז. הסתובבנו בחבורות במרכז העיר. לא רק תלמידי בית הספר ראו את התמונה. כל העיר ראתה אותה. היא עברה מיד ליד , ומי שלא ראה – שמע על קיומה. התלמידה ? במשך שבוע לא הגיעה לבית הספר. כשחזרה, חזרה במבט מושפל כשסביבה חבורת בנות ששומרות עליה. כל הערה שנזרקה לכיוונה נהדפה על ידי אותן הבנות. עבר די הרבה זמן מאז המקרה, ובכל זאת, בשיחה עם מכרה מן העבר על תופעת החרם המודרני- השיימינג, השם של אותה ילדה עלה. כולנו עדיין זוכרים. גם כהורים לילדים.

כיום, כמנחת הורים, מגיעות אלי לקליניקה משפחות עם קשיים דומים. דומים- שונים. נערה בת 14, מצטלמת בחזייה, מחליפה תמונה עם החבר שצילם את איבר מינו. שניהם אוהבים האחד את השניה מאוד ומבטיחים כי ימחקו את התמונה ברגע שתתקבל. אחד מהם מפר את ההבטחה. הם נפרדים. התמונה עוברת באחת לכל מתבגרי העיר  והערים הסמוכות בקבוצת ווטסאפ של שכבת הגיל בכל הקריות. ההורים – חסרי אונים.

 מקרה נוסף – תלמידה בת 12, מרכז הארץ, יש לה חבר במשך חודשיים. הם נפרדים והוא מספר על מעלליהם המשותפים ומכביר בתיאורים בכל קבוצות הווטסאפ האפשריות. ההורים ? לא יודעים מכלום. מקבלים שיחת טלפון מיועצת בית הספר להגיע לשיחה  דחופה. דמיינו לעצמכם אתכם מגיעים לבית הספר ומגלים על ידי צוות חינוכי את הסיפור הזה....

אולי כאן המקום לציין, כי מדובר במשפחות נורמטיביות לגמרי. מעמד סוציו-אקונומי ממוצע. הם מגיעים אלי מבוהלים, מאוכזבים, מתוסכלים אך בעיקר כל כך רוצים לעזור. לא מבינים מאיפה נחתה עליהם המכה הזו. לא מבינים איך "נכשלו בחינוך " , איך בנותיהם עשו זאת לעצמן ולהם.

הכאב כל כך גדול, כמוהו גם תחושת חוסר האונים.

בקליניקה שלי, אני נותנת להם תקווה ועידוד. מעניקה להם כלים של שיח מקדם עם המתבגרים שלהם ,כלים להקשבה, לשיתוף, להתייעצות ולהכלה.

תופעת השיימינג היא תופעה ככל  התופעות האחרות, זוכרים את תופעת ה"רולטה הרוסית " , תופעת "שתיית האלכוהול בגנים ציבוריים", תופעת "סמי הפיצוציות" , תופעת "סם האונס" ועוד... תופעות , תופעות, תופעות.... זו התאדתה, תבוא אחרת...

הבעייתיות בכולן היא אחת . תקשורת. ניתן למגר תופעות. אך למנוע אותן , ניתן רק באמצעות יצירת ערוץ תקשורת פתוח בבית. דגם הורי של יציבות, גבולות ברורים, ובעיקר הקשבה ושיתוף. ילדים שמרגישים מוכלים, אהובים, מוקשבים – ככל הנראה, לא יחפשו תשומת לב באמצעות תופעה כזו או אחרת . ילדים שבביתם קיים שיח ופתיחות, התעניינות וכבוד הדדי – לא יפנו לקבל תשומת לב באופן שלילי כל כך. בעגה המקצועית, יש לזה שם : "התנהגות מוטעית בדרך לשייכות".

אז נכון, ניתן לערוך אחריהם מעקבים, לאסור שימוש באתרים בעלי תוכן שאינו ראוי, לבדוק את הניידים שלהם. כל אלו בהחלט יעזרו לנו ההורים להיות עם היד על הדופק. עם זאת, מי מכם שהיה רוצה לחנך אחרת – יצטרך למצוא דרך לקדם תקשורת פתוחה בבית.

הבית הוא מקום מפלטם של הילדים שלנו. בואו נהיה אנחנו הכתובת המכילה, אוהבת, תומכת, מייעצת. נכון, מתבגרים ירוצו קודם כל לבני גילם. עם זאת, אם אנחנו שם, הם יגיעו גם אלינו לבקש עצה טובה או עזרה.

בעיני, תקשורת טובה היא הדרך היחידה.

נעמי גלילי

מרצה ומנחה הורים וקשר בין  אישי.

 

למאמרים נוספים:

הדרכה הורים והנחייה

גמילה ממוצץ בצורה נכונה